[rating=3]

רוב הסרטים האמריקניים חרדים להתקרב לתיאור סצנות מיניות בצורה ישירה, אך הכנות וההומור הטוב של "מפגשים" הם הפתעה נעימה בין גל סרטי העונה. לא רק שהוא מתמודד עם מין באופן ישיר, הסרט גם עוסק באותה מידה של רגישות בנושאים כמו מוגבלות, נכות או דת.

הלן האנט ("משתגעים מאהבה") בהחלט ראויה למועמדות לאוסקר כשחקנית משנה עבוד תפקידה כמטפלת מינית בקומדיה המתוקה מרירה הזו.

מעט מפתיע, שדווקא ג'ון הוקס ("לינקולן"), המגלם את סיפורו האמיתי של מארק או'בריאן, אינו מועמד לשחקן הטוב ביותר. הוקס  מגלם משורר סימפטי ומעורר חמלה הסובל ממחלת הפוליו, ועל כן נאלץ לחיות את רוב יומו בתוך ריאה מלאכותית ממתכת.

הסרט עוסק, פשוטו כמשמעו, בשאיפתו של הגיבור לאבד את בתוליו ולזכות בחוויה של זיון. זה אולי נשמע כסוגה מפוקפקת, אבל הסרט הוא בעצם תיאור נוגע ללב, לעתים מצחיק, של סקס כסוג של חסד ומגע אנושי.

האב ברנדן, (ויליאם ה. מייסי, "פארגו") מופיע בתפקיד משנה משעשע ככומר קתולי וידידו הטוב של המשורר. הוא נראה נבוך ואובד עצות, בזמן שהוא מנסה ליישב את גינויו של חברו בפני הכנסייה בשל מין מחוץ לנישואים, לעומת צרכיו הרגשיים.

היה מן הראוי להסביר יותר בסרט את תפקידה של מכונת הריאה המלאכותית, וכן מדוע השפיע הגיבור על חייה של שריל (הלן האנט), אבל הגישה הכללית מרוממת רוח ומעניקה תקווה כי תמיד יעמוד מישהו לצידנו, גם ברגעים הקשים ביותר.

"מפגשים" בוים בטוב טעם על ידי בן לוין ("ג'ורג'יה"), שסבל בעצמו מהשפעות של מחלת הפוליו ולכן, אולי, התוצר הוא סרט מקורי ביותר. השאלה אם הוא יגיע לחשיפה גם בפני הקהל הראוי, כלומר אלו הסובלים ממוגבלויות או נכות משמעותית.

הסצנות המיניות המפורשות בוודאי יזעזעו או יביכו צופים רבים, אבל הן מהווה תזכורת לכך, שגם לאנשים עם מוגבלויות יש צרכים אחרים מלבד הערצת הציבור. בהחלט מרענן לראות אקטים מיניים באופן שאינו רגשני, אלא כאלו הפוסעים באיטיות במדרגות ההיגיון.

לאחר הסרטים הצרפתיים "הפרפר ופעמון הצלילה" (2007) ו"חלודה ועצם" (2012), הוליווד סוף סוף מוכיחה שגם היא יכולה להתמודד עם מוגבלויות או מין בצורה רצינית.

אין סרטים רבים עם מגע רב של רכות והומור, ועדיין, אין מילה אחרת לתאר חסד.