אם תל אביב מוגדרת כ"עיר ללא הפסקה", ניתן להגדיר את ירושלים כ"עיר עם הרבה הפסקות". אך בין הפסקת אחת לשנייה אנו שומעים ורואים הפגנות צעקניות בכיכר השבת, מודעות נגד ביזוי שם שמיים, פשקווילים נגד פריצות ונגד לבוש לא צנוע, יידוי אבנים באוטובוסים, והדובדבן בפסיטבל הזה – העלאה באש של פחי אשפה. באחרונה שקט. 

בעבר, חדשה רעה נחשבה כזאת שראויה לפרסום. מזמן עברנו לקצה השני, וחדשה טובה היא החריגה, בבחינת No news is good news – היעדר חדשות הוא חדשה טובה. אז מה קרה בירושלים שלא שומעים עליה? חדשות טובות או רעות? 

תופעה זאת יכולה לעורר דאגה. למשל, אני מכיר זוג חברים שבו הבעל מגיע לגבהים בנחירה. כשהתארחתי אצלם, בחדר די מרוחק מחדר השינה, נדמה היה לי שאני שומע את הקטר של רכבת "סָנטָה פֶה" המפורסמת מסוף המאה ה-19, כפי שמתועדת בסרט, כאשר הממתינים בתחנה שמעו את קולות הקטר כמו סדרת רעמים במרחק של קילומטרים. רעייתו של הידיד סיפרה לי שלעתים, אם היא לא שומעת את נחירות בעלה, היא נתקפת חרדה ומעירה אותו, כדי לוודא שהוא חי. 

אז מה קרה לאנשי שלומי אמוני ישראל בעיר הקודש? 

סברה אחת אומרת כי בהיעדר מנהיגים ריכוזיים, שנאספים אט אט אל אבותיהם, העניין מתרופף, שכן אין סמכות מרכזית שממנה ניתן לשאוב השראה. סברה אחרת אומרת שבשעה שירושלים הפכה דה פקטו לעיר דתית למהדרין, לא כדאי להעיר את השדים ואת הדובים החילוניים מרבצם אי שם במושבה הגרמנית בירושלים, או גרוע יותר – להעיר כל מיני גופים בתל אביב האנטי-דתית, עיר השמד, שמרעישים עולמות בעניין השתלטות החרדית על בירת ישראל והיו מעדיפים לראות את הבירה בעיר ללא הפסקה. 

ישנה עוד דעה שטוענת שהעסקונה הדתית עסוקה במאבקים פנימיים, ואלה מגיעים עד לידי מלחמות חורמה עם כינויי גנאי השמורים לשונאי ישראל. ישנה סברה שהעניין לא רק קשור ביריבויות אלא גם בתופעות לא משמחות, בבחינת "מה יגידו בגת….",  כמו גילוי פדופילים בקרבתה, או תופעה חדשה של אמהות חרדיות שהולכות בלילות לכיכר החתולים, הידועה לא בשל החתולים אלא הברים, והשם ישמור מה עוד. והצאצאים צעירי השבאב הדתי מסתובבים בשיער מגולח או צבוע וכיוצא באלה סממני הסיטרא אחרא. האמהות עטורות השביסים באות לכיכר כדי לפגוש את בניהם, ולו לשעה קלה. משום כך גם פסיטבל הגאגא או הרגאיי בבירה לא נשמע במאה שערים. שקט. 

גם ככה כורכים יחד את החרדים והערבים

עשויה להיות עוד סיבה, והיא פוליטית. יש מהומות של פלסטינים בבית חנינה, בשועפת, בהר הבית, בסילואן ובעוד רבעים ערביים בעיר שחוברה לה יחדיו. בעיסאוויה, שגם היא ירושלמית, אין חדש, גם מים אין, ואין שמחת בית השואבה, גם לא בסוכות. חסר רק שיאשימו גם את החרדים שמשתפים פעולה עם הערבים ומרתקים כוחות במאה שערים במקום במזרח העיר. גם ככה כורכים יחד את החרדים והערבים. הנה, בראיון שערך נדן פלדמן (דה מרקר 25.2.2013), אומר פרופסור רונלד קרבס, מומחה לדמוקרטיות תחת איום בטחוני: "החרדים והמיעוט הערבי הם איום על ישראל לא פחות  מהגרעין האיראני".

אחרון אחרון חביב – ה"תורה כאמנות". אם האברכים, שלוחמים בזירת התורה בחוד החנית של מלחמת הקיום שלנו על דמותה של ישראל ההלכתית, יעסקו בזריקת אבנים ובהבערת צמיגים ועגלות אשפה – מה יגידו בגויים? מדינת ישראל משלמת כספים לאברכים כדי שיעשו מהומות עולם, ישרפו פחי אשפה וינפצו חלונות אוטובוסים, זאת בשעה שבמשא ומתן הקואליציוני גיוס בחורי ישיבה הפך לאייטם לוהט כאילו עתיד המדינה תלוי בו. ומי כמו החרדים מכירים את האמת במערומיה. "שא, שטיל מאכט נישט קיין גערידער" (הס, שקט, אל תרעישו) – זה המוטיב עכשיו. 

די בכול אלה שירושלים תעשה פסק זמן עד שיתבהרו העניינים, ייגמר ה"פורים שפיל" הזה והיא תחזור להיות מה שהיא יודעת להיות – עיר קודש שגם גרים בה אנשים שהשלום רחוק מהם.

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל