דווקא ביום שבו מושבע יאיר לפיד להיות שר בממשלה ללא חרדים - נסגרת בירושלים מסעדה בגלל כפייה דתית. מסעדת "רסטובר" הידועה בבירה, שגם לפיד היה מלקוחותיה, נדרשה ע"י בעלי הנכס להפוך לכשרה ולסגור את דלתותיה בשבתות ובחגים. מפעילי המסעדה סירבו לתכתיב והודיעו על סגירתה המיידית
פחות מדקהזמן קריאה: דקות
יום עצוב להרבה ירושלמים.
דווקא ביום שבו מושבעת ממשלה ללא חרדים בכנסת, עם יאיר לפיד כשותף המרכזי ביותר, נסגרת מסעדה בירושלים בגלל כפייה דתית. המדובר במסעדת "רסטובר" – אחד המוסדות הידועים והאהודים על הציבור החילוני המתמעט והולך בבירה, שרכשה מאז שנפתחה ב-2005, מוניטין של אחת המסעדות הטובות בבירה. יאיר לפיד, אגב, היה לא מזמן אחד מלקוחותיה.
המסעדה הזאת, הנמצאת במרחק כמה עשרות מטרים בלבד ממעונו הרשמי של ראש הממשלה – היא המיקרוקוסמוס של ירושלים. בגלגולה הקודם, כאשר נקראה עוד "מומנט", אירע בה אחד הפיגועים הקשים ביותר שנצרבו בתודעתו של כל ירושלמי. במרץ 2002 נהרגו 11 מיושבי המקום בפיגוע תופת שבוצע על ידי מחבל מתאבד מן החמאס. עכשיו, בגלגולו הנוכחי, ננעצו בו ציפורני הכפייה הדתית.
סמיכותו של המקום למעונו הרשמי של ראש הממשלה לאו דווקא הועילה למקום. אולי אפילו להיפך. לא פעם פרצו תקריות מביכות בין מאבטחי בית ראש הממשלה לבין לקוחות שסעדו במקום – עד כי מפעילי המקום הגישו תביעה בסך 100 אלף שקל, נגד משרד ראש הממשלה. לשחר לוי, נמאס ממאבטחי השב"כ של ראש הממשלה שהטרידו, לטענתו, לא פעם את לקוחותיו, בבדיקות ביטחוניות קפדניות ופולשניות – אפילו באמצע הארוחה.
שחר ואביגייל לוי, שהפעילו את המקום עד עתה, פרסמו הבוקר, באתר הפייסבוק של המסעדה, מכתב ללקוחות, לחברים ולעובדי המקום, שבו הם מודיעים על סגירת המסעדה. זמן קצר לאחר פרסום המכתב נפתח כבר דף מיוחד בפייסבוק שקורא לאירוע מחאה ספונטני, עוד הערב, על סגירת המסעדה.
"הבוקר דלת הרסטובר לא נפתחה, בפעם הראשונה מזה שמונה שנים", נאמר במכתב. "אנו מצטערים להודיע שלא נוכל יותר לארח אתכם כי המסעדה שלנו, כבר לא שלנו. בעל הנכס של המסעדה הודיע לנו שלא נוכל להפעיל יותר את המקום, אלא אם נהפוך לכשרים ונסגור בשבתות ובחגים.
"למי מכם שזוכר: מאז פתיחת עסקינו בעיר (בולינט ורסטובר) ניהלנו בהצלחה מאבקים ציבוריים ומשפטיים שנים רבות, על הזכות לקיים אורח חיים חילוני בעיר לידתנו, לאכול ולשתות את שלבנו חפץ, ללא הגבלות או איסורים, נלחמנו על הזכות לחופש ,לצאת, לבלות ולסעוד ביום החופשי שלנו, ותמיד קידשנו את אורח החיים החילוני ועמדנו על כך כי אנו החילונים, קבוצה שוות זכויות בעיר", נאמר במכתב. "בהגבלה הדרקונית שהוצבה לנו על ידי בעל הנכס, ברור היה, כי לא נוכל לנהל את המסעדה באופן זה, לא ברמה האישית,לא ברמה העסקית ולא ברמה המצפונית ועשינו ככל יכולתנו על מנת לשנות את רוע הגזירה – ללא הצלחה.
"עצוב שבירושלים,בשנת 2013 ,אנשים חשוכים כופים על אחרים לקבל אורח חיים לא לנו בכוח בדורסניות קטלנית שמחקה במחי יד, את פרנסתם של כ-50 עובדים ועשרות ספקים שהתקיימו מהעסק הזה שנים רבות.
"משנת 98' אנו פועלים בירושלים, מנהלים מקומות בילוי, חיים את חיי העיר, מעורבים בחיי הציבור החילוני, בחיי הלילה ובפרויקטים כאלה ואחרים וזכינו להיות חלק מהבועה החילונית האהובה הזאת.
"מפעל חיינו ירד הבוקר לטמיון, ואנחנו כואבים מאד את אובדנו. אנו מתנצלים בפני צוות המסעדה שלנו האהוב עלינו מאוד מאוד ובפני ספקי המסעדה, שעבדו איתנו שנים. ולכם לקוחותינו הנאמנים, המלווים אותנו יותר מעשור… נאמר קודם כל תודה, מכל הלב, ומקווים להתראות…"
ישראל
19 במרץ 2013 @ 9:23
בעל המקום רכש אותו לפני 3 שנים.
בניגוד להשקפת עולמו עמד בתנאי החוזה שחתם קודמו וחיכה עד שפג תוקפו בכדי לממש את זכותו החוקתית, והבכלל לא מסריחה, להתפרנס ולשימוש בעסק לפי השקפת עולמו שלו.
אם העסק היה כל כך מצליח פיננסית, יכלו הבעלים לקום ולמצוא מקום חליפי מבעוד מועד.
כל הנלחמים כנגד הכפייה הדתית הפעם איבדתם את הצפון ורק מראה שמחפשים כל אילן להתלות בו ולצעוק גם כשהמצב איננו כזה.
נ.ב.נהנתי פעמים רבות לשבת במקום ולאכול ממטעמיו בביקורי בעיר הקודש
בנימין
18 במרץ 2013 @ 20:18
שפוי, שאלה לי אליך? תקבל החלטה של משכירי דירות חרדים חסידי גור שבדירתם חייבים לקיים יחסים עם סדין וחור? (או יותר גרוע בסדין בלי חור?…) או אולי הגבלת בהשכרה לאתיופים? או אולי שחילוני יגביל את השוכרים בשמירת שבת?
צריך להיות איזה הגיון בהגבלת שימושי הנכס.
צבי זינגר
18 במרץ 2013 @ 19:27
מר שפוי הנכבד, (אגב, למה שלא תזדהה בשמך האמיתי?) איני חולק על זכות הקניין – אבל כלל לא בטוח שהיא גוברת על זכויות אחרות. העניין הזה ראוי להיבחן לעומקו. גם בעל עסק, שזכות הקניין שלו אינה מוטלת בספק, אינו יכול לעשות בשם זכות הקניין ככל העולה על רוחו בעובדיו.
ובאשר לנכונות המונח "כפיה דתית" – אני חולק עליך לחלוטין. כפיה דתית ננקטת לא רק ע"י הרשויות. כפייה דתית מתרחשת גם במסגרות אחרות, החל מהמסגרת המשפחתית.
אתה מסתכל על העניין מנקודת מבט של עורך דין (הפרת תנאי חוזה) – וזה לגיטימי לחלוטין. אבל הבעיה היא רחבה בהרבה והביקורת על מה שנעשה כאן – אחרי שמונה שנים שבהן המסעדה פעלה כעסק חילוני לחלוטין – לגיטימית לא פחות מנקודת ההשקפה שלך.
עומר
19 במרץ 2013 @ 11:29
צבי – אילו זכויות אחרות? למה קיימת לבעלי מסעדה איזושהי "זכות" לקבל את הנכס הזה לידיהם, מעבר למה שהוסכם בחוזה שנחתם בינם לבין בעל הנכס? למה אתה חושב שזו כפיה דתית כשאדם לא רוצה להשכיר נכס השייך לו לאדם אחר שיעשה בנכס דברים שאינם מוצאים חן בעיניו, אבל זו לא כפיה דתית לרצות לחייב אדם להשכיר את הנכס ששייך לו לאדם אחר שיעשה בנכס דברים שאינם מוצאים חן בעיניו? נניח שבעל המקום היה הופך לטבעוני והיה דורש שכל מסעדה שתיפתח במקום לא תגיש בשר – מה הבעיה עם זה?
ישי
18 במרץ 2013 @ 17:30
זו כמובן סוג של כפיה אך לגיטימית לחלוטין.
זכותו של אדם להחליט איך ישתמשו בנכס שלו. איך אפשר לאלץ אדם להפעיל ולקבל רוווחים מעסק שפועל בניגוד לערכיו ואמונתו? האם היייתם מבקרים אותו גם אם הוא היה מתנה את שכירות המקום בכך שלא יופעל בו בו כולל בשעות הערב? או בתנאי שלא יגישו כבד של אווז מפוטם? שישמרו בו על תנאי העסקה הוגנים?
זכותכם לכעוס עליו,אבל הנסיון להשוואה לפיגוע הוא מוגזם לחלוטין, דוחה וחסר הקשר. אין שום קשר בין כפיה של ערכים דתים בציבור לבין מימוש ערכים של אדם בנכסו הפרטיף זכותו של אדם לחיות ולהרוויח על פי אמונותו.
צבי זינגר
18 במרץ 2013 @ 17:13
עם כל הכבוד, אחרי שנים שבהן המסעדה פעלה כמסעדה חילונית, ללא שום הפרעה, התניית המשך פעילותה בכפיית כשרות וסגירתה בשבתות ובחגים – היא כפייה דתית למהדרין, גם אם מדובר בבעל הנכס. נכון, מותר לו כי הוא בעל הנכס. עם זאת זה, מה שנקרא, כשר אבל מסריח.
שפוי
18 במרץ 2013 @ 19:09
צבי, לא הבנתי מה הקשר בין משך הזמן בו המסעדה פעלה כחילונית לבין כפיה. אם היה מדובר במסעדה חדשה, האם אז לא היית אומר שמדובר בכפיה דתית?
סורי, אינך משתמש במונח בצורה תקינה. "כפיה דתית" מתייחסת לכפיה שנעשת בידי הרשויות, כגון כשהחוק אוסר על פתיחת עסקים בשבת, מחייב לימודי קודש בבתי הספר, או אוסר על מכירת חמץ בפסח. אך בנידון אין כל כפיה מטעם הרשויות.
בעיניי המקרה בעייתי רק אם היתה כאן הפרה של תנאי החוזה. אך אם מדובר במקרה בו החוזה פג, וכדי לחדשו הבעלים דורשים את הדרישות הדתיות הנ"ל, אני לא מוצא כאן בעיה מוסרית. זכותו של בעל הנכס לעשות בו כרצונו ולהטיל על השימוש בו הגבלות שונות.
צר לי לראות שזה קורה. ירושלים מתחרדת יותר ויותר והחילונים עוזבים אותה. אבל הפיתרון איננו כפיה חילונית שאוסרת על אדם להשתמש בקניינו כראות עיניו, אלא להפעיל לחץ ציבורי וצרכני נגד ההתחרדות.
שפוי
18 במרץ 2013 @ 15:30
אני שותף למאבק של רסטובר ומאחל להם פתיחה טובה במקום אחר. ויחד עם זאת טוען שהכותרת שגויה. לבעל נכס מותר לעשות בו כראות עיניו, כך שאין זה מקרה של כפיה דתית.