פרשת צו נפתחת בפרשייה העוסקת בעולת התמיד שרוב רובה עוסקת בתרומת הדשן, כלומר בהרמת האפר הנצבר על גבי המזבח ובכך יש אפשרות לאש המזבח להמשיך לדלוק. מפרשיה זו אנו למדים מהו תפקידו של קרבן התמיד – קיום אש תמיד על גבי המזבח.

בתוך פרשיה זו לומדים חז"ל על דין מיוחד במינו: "המזבח מקדש את הראוי" (משנה זבחים ז,א). קדושתה של הבהמה מתחילה ברגע שהאדם מחליט להקריב אותה בבית המקדש. אם כן, מה משמעות הדין שהמזבח מקדש? הרי הבהמה כבר קדושה? עניינו של דין זה הוא בכך שבכוחו של המזבח לקדש גם קרבנות פסולים. גם קרבנות שנפסלו ושאסור להעלותם על גבי המזבח (מחמת שנפסלו) אם בכל זאת עלו על גבי המזבח, מסיבה זו או אחרת, הרי שהם 'מתקדשים' בקדושת המזבח וכעת חל עליהם דין של 'אם עלה לא ירד' כלומר שאסור כבר להוריד את הקרבן מעל המזבח וישנה חובה הלכתית להקריב את הקרבן. דין זה ייחודי בכך שאנחנו מקריבים על גבי המזבח קרבן פסול. מדוע אכן המזבח מקדש קרבנות פסולים? ומדוע למדים דין זה דווקא מפרשיית עולת התמיד?

מו"ר הרב רא"ם הכהן מסביר שסיבת ההכשר של הקרבן הפסול הוא מחמת שיש עניין בקיום אש התמיד ומכיוון שקרבן זה עוזר בקיומה של האש, הרי שהמזבח מקדש את הקרבן הפסול. אולם קדושה זו שונה מקדושה רגילה של קרבן. קרבן זה איננו מרצה ומכפר על חטאים אלא הוא קדוש משום שמסייע והופך להיות חלק מאש התמיד. (יש לדעת שלא כל פסול של קרבן מתקדש בקדושת המזבח' אלא רק פסולים אשר פסולם קרה בתוך הקודש דהיינו בתוך תחומי העזרה).

רבים התקשו בדין מחודש זה. שהרי כיצד קרבן שנפסל ואף יש איסור להקריבו על גבי המזבח מקבל דין שאסור להוריד אותו מעל גבי המזבח וחלה עליו חובת הקרבה? תשובה שנקטו בה כמה מן האחרונים היא שאמנם הקרבן הפסול מתקדש אך רק בקדושת מזבח ולא בקדושה רגילה של קרבן אשר יש בה יכולת כפרה. נקודת המוצא העומדת כאן היא שקרבן שמכפר ומרצה גבוה יותר מקרבן שקדוש רק בגלל שהוא הופך להיות חלק מאש התמיד ועוזר בקיומה. לענ"ד אפשר להציע הסבר לדין הלכתי זה שמסביר מדוע דווקא הקדושה הסטרילית ללא יכולת ריצוי וכפרה מבטאת קדושה גבוהה יותר. 

פרשת ויקרא הפותחת בקרבן עולה נדבה הבאה מרצונו הוולונטרי של האדם. פרשת צו, לעומת זאת, פותחת בקרבן עולה חובה, או בשמו הרשמי – 'עולת התמיד' שהוא בעצם קרבן חובה. מי מבין שני קרבנות אלו "גבוה" יותר? תשובה לשאלה זו טמונה במשפט: "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". בראיה אחת דומה שדווקא מי שאינו מצווה ועושה גדול יותר משום שהוא עושה זאת מפנימיותו ומרצונו החופשי ולא מתוך ציווי הנכפה מלמעלה. אולם בראיה עמוקה יותר גדול המצווה ועושה משום שאכן הוא לא עושה את רצונו הפרטי אלא את רצונו של ה'.

העשייה ההתנדבותית איננה מחייבת ברית, משום שהיא מבוססת על רצונו הרגעי של האדם. אין כאן קשר רציף. זה מעין "דייט" חד פעמי. אמנם יש להעיר שדווקא בשל כך קרבן הנדבה הינו אוניברסאלי, היינו שגם גויים יכולים לנדב אותו לבית המקדש. קרבן התמיד מבוסס על ברית; על קשר יום יומי תמידי ורציף בין עם ישראל לקב"ה. ביטוי נוסף להבדל זה שבין קרבן הנדבה לקרבן החובה נמצא בהלכות 'במת יחיד' לעומת 'במת ציבור'. במת יחיד הינה מזבח פרטי שאדם בונה בחצר ביתו ובזמנים מסוימים בעבר הותר להקריב קרבנות בבמות אלו. במת ציבור הינה המזבח המרכזי של עם ישראל בכל דור ודור. ההלכה קובעת שבבמת יחיד מותר להקריב רק 'נידר ונידב' כלומר קרבנות שהאדם בעצמו מתנדב או נודר להביאם, היינו את הקרבנות שאיננו מצווים להקריב. אולם אסור להקריב בבמת יחיד זו קרבנות חובה. בבמת ציבור לעומת זאת מקריבים גם קרבנות חובה. שורש ההבדל הוא בכך שדווקא במת הציבור השייכת לכלל עם ישראל היא המבטאת את הברית, את הקשר התמידי והנצחי שבין עם ישראל לקב"ה ועל כן שם ניתן להקריב את אותם קרבנות עליהם אנחנו מצווים. הביטוי המובהק ביותר לקשר תמידי ונצחי זה הוא קיומה של אש התמיד, אשר מסמלת את השראת השכינה בעם ישראל: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".

אם נחזור לעניינו, דומני שדברים אלו מסבירים מדוע הקרבן שרק הופך להיות חלק מאש התמיד יש בו נקודה גבוהה יותר מאשר הקרבן שמכפר או מרצה. הכפרה מבטאת עניין מקרי. האדם חטא וכעת הוא זקוק לטיפול נקודתי. דווקא הקרבן שלא מכפר איננו מצטמצם למטרה פרטית כזאת או אחרת אלא כל כולו, כל תפקידו ומהותו, הוא בהיותו מקיים את אש התמיד המסמלת את הברית הנצחית בין הקב"ה לבניו.

בדברים אלו טמון אולי הסבר לכך שהמזבח מקדש קרבנות פסולים. דין זה איננו מתכחש לכך שהקרבן אכן פסול. אולם הלכה זו בוחנת את שאלת הפוטנציאל 'ראוי לו'. דהיינו הגם שכלפי חוץ הקרבן נפסל אין זה מעיד בהכרח על כך שפסול זו הוא פנימי ומהותי. ע"פ ההלכה אסור להקריב קרבן זה ע"ג המזבח אולם הקדושה חותרת אל המימדים הפנימיים ומסוגלת להאיר את הפוטנציאל החבוי שלא מומש בעקבות פגם או חטא כזה או אחר. הכוח שמסוגל לכך הוא הכוח של הברית הנצחית בין עם ישראל לקב"ה.

בזהירות אומר שיש כאן דמיון רב למשפט המפורסם: 'ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא'. משפט זה מניח שיש שני רבדי קיום – החיצוני והפנימי. הגם שכלפי חוץ איש ישראל חוטא, אין החטא נוגע ופוגע בשורשו הפנימי ועל כן הוא עדיין בגדר 'ישראל'. גם כאן, אע"פ שהקרבן נפסל, עדיין בשורשו הפנימי הוא קרבן קדוש. אם נמשיך את האנלוגיה בין דין 'המזבח מקדש' לבין האדם החוטא הרי שהשאלה כעת היא מהי אותה קדושה אשר ביכולתה להעיר מחדש את פנימיותו של האדם ולהחיל עליו את הדין 'אם עלה לא ירד' היינו שאדם זה, על אף חטאיו החיצוניים יש לו עדיין שייכות עמוקה בקשר המיוחד של הקב"ה עם ישראל.

דומני שהתשובה לכך היא שמי שבוחן את האדם מנקודת מבט כללית, נצחית, של קיום הברית בין עם ישראל לקב"ה הוא שמסוגל לקדש את הפנימיות למרות הפסולים החיצוניים. תשובה זו מסוכנת בעיקר בשל העובדה שקשה לנסח לה כללים ברורים מתי ואיך ניתן לעשות זאת. אולם דומני שהרב קוק זצ"ל חתר לשם. הרב קוק 'קידש' במובנים רבים את התרבות ואת האנשים אשר לרוב היהודים שומרי התורה היו נראים כפסולים. במקומות רבים מבחין הרב קוק בין הפן החיצוני ששם אכן יש הרבה פגמים וחטאים לבין הפן הפנימי אשר שם 'כולך יפה רעייתי ומום אין בך'. אותו מימד פנימי שמבטא את השייכות הקדושה לעם ישראל, שייכות שבאמת מעוניינת בקשר נצחי עם הקב"ה גם אם כלפי חוץ מתבטאת בהרבה פסולים וחטאים. דומה שזכה הרב קוק ואכן היה קדוש בעצמו כקדושת מזבח ועל כן יכל לקדש מה שאחרים רבים לא יכלו. כלפי הרב קוק נטען לא אחת שהוא מביא בחשבון כל מיני שיקולים 'פנימיים' ו'מחשבתיים' שאין להם מקום במבט הלכתי. סבור אני סוגיה זו של 'המזבח מקדש' יכולה להוות רקע ובסיס הלכתי ליכולת ההבחנה בין הפנימיות לחיצוניות והחלת קדושה בעקבות השייכות הפנימית אל הקודש גם אם במימד החיצוני יש פסול. 

ראייה פנימית זו היא שמנחה מדרשים רבים על יציאת מצרים. מצבם של עם ישראל לא היה מזהיר ולא רק במובן של התנאים הפיזיים אלא במובן של מצבם הרוחני. על הפסוק המתאר כיצד הקב"ה לקח את עם ישראל 'גוי מקרב גוי' (דברים ד,לד) אומר המדרש (ויקרא רבה, אחרי מות, כג,ב): 'אלו ואלו ערלים אלו ואלו מגדלי בלורית…' כלומר שעם ישראל כלפי חוץ היו ממש כמו המצרים. הדימוי שהמדרש משתמש בו לתאר את מצבם של עם ישראל הוא השושנה הנמצאת בין החוחים. כלומר שגאולת מצרים מבוססת על 'עין טובה' על יכולתו של הקב"ה לראות את פנימיותם של ישראל. להצליח לראות בתוך הערלים ומגדלי הבלורית את 'בני בכורי ישראל'. הדרך אל החירות אם כן היא זו שמצליחה לסנן את החוחים מתוך הבנה שהללו רק כלפי חוץ הם ולהצליח להבחין בשושנה, בפנימיות היפה והקדושה.

יחד עם זאת, אנחנו נשארים עם שאלות קשות ולא פתורות.

אלו פסולים מותר לקדש? מי הוא זה שיכול להאיר את הקדושה הפנימית מבלי לטהר בטעות את השרץ? את מה אנחנו בכל זאת דוחים ומתנגדים?