כאשר צפיתי בפרק הסיום של העונה החמישית בסדרת המופת "מד מן", לא חשבתי שהיא תחזור לעונה נוספת. למען האמת, אף אחד לא חשב. העונה ההיא הוגדרה על ידי מבקרים וצופים כאחד כ"משעממת", והאמת? פרט לשני רגעי שיא באדיבות ליין וג'ואן (לא אחשוף יותר מדי כדי לא להרוס למי שעדיין לא ראה), באמת שהעונה ההיא היתה מתונה למדי, ובהתאם – חלה ירידה דרסטית במועמדויות ובזכיות הסדרה בפרסי "אמי" ו"גלובוס הזהב", לאחר שבשנים קודמות הסדרה שברה כמה וכמה שיאים.

עם זאת, למרות הבינוניות היחסית של העונה החמישית, לא ניתן היה שלא לחוש את הבאסה באוויר כאשר הסתמן שדון דרייפר לא ישוב למסכי הטלוויזיה בעונה שישית. אבל למרות הכל הבשורות הטובות הגיעו, תמונות מפרק הבכורה של העונה השישית החלו לזלוג לאינטרנט, וכולם חיכו בציפייה לרגע הגדול.

קשה להגיד שהעונה החדשה לא נפתחה בהצלחה: 3.4 מיליון צופים בארה"ב, שזה כמעט כמו ה-3.5 מיליון שצפו בפרק הפתיחה של העונה החמישית. אבל כשמסתכלים על הנתונים האלה, מעניין לקחת בחשבון את העובדה שנתוני הצפייה של תחילת העונה החמישית היוו קפיצה של 41% מפתיחת העונה השלישית. השנה ניתן לקבוע שהעלייה נפסקה. אם לסכם את זה באופן מטאפורי כמו שב"מד מן" יודעים לעשות היטב, סדרת הלהיט שרצה במעלה הגבעה – הגיעה למישור.

קשה לומר שהפרק הראשון של העונה השישית היה מדהים, מטלטל או מחדש, אבל מצד שני האיכות הגובלת ביצירת אמנות של "מד מן" נותרה בעינה. לכן, קשה שלא לגלות אמביוולנטיות לנוכח יריית הפתיחה של העונה השישית.

העונה החמישית הסתיימה בסצנה פשוטה אך עוצמתית, כמיטב המסורת של יוצר הסדרה, מת'יו ווינר: דון יושב לבדו בבר בפוזה האופיינית לו (וויסקי, סיגריה וקמטים במצח), כאשר בחורה ניגשת אליו ושואלת: are you alone?. פתיחת העונה השישית ענתה לנו, הצופים, על השאלה: דון ומייגן בחופשה בהוואי. היא משתזפת, הוא קורא את "הגיהנום" של דנטה. לא alone, אבל בהחלט lonely, כמו בחמש העונות האחרונות, ובדיוק מה שציפינו לראות.

אפשר לומר שהפרק הכפול, העונה לשם the doorway, מתעסק בפנים שונים של המוות: דון מתמודד עם תחושת ריקנות, רוג'ר מתמודד עם מות אימו, פגי מתמודדת עם מות הקריירה שלה, בטי עם מות היופי שלה (לא מצליחה לרזות והופכת לברונטית), וברקע – ויאטנם.

הפרק היה מלא סמיוטיקה, סימבוליקה ומשמעויות נסתרות, שסיפקו את מhרב העניין, יחד עם המשרד החדש של "סטרלינג-קופר-דרייפר-פרייס" ודמויות חדשות שהופיעו, ושאולי גם ימשיכו להופיע, כמו בוב המשונה וסנדי המסתורית.

אז כן, בפרק הזה צצו ועלו הרבה סימני שאלה, שלא קיבלו מענה (וגם לא יקבלו, עקב מדיניות אנטי-ספוילרים חזקה מאד של ההפקה). אנחנו רגילים לסימני השאלה האלה, אבל חלקם, חייבים לציין, היו קצת לא במקום. כך למשל, דמותה של סנדי, שהופיעה בפרק, עוררה בכל הצופים אי נוחות: מצד אחד, בטוחים שמעולם לא ראינו אותה בסדרה. מצד שני, מסתמן שאנחנו אמורים להכיר אותה. אז מסתבר שלא, אנחנו עדיין לא אמורים לדעת מי היא ואיך היא קשורה, וכן, זה די פגע בהנאה מהפרק.

סימן שאלה נוסף ודי מעצבן הוא דון ומייגן – יחסיהם לאן? שוב הוא בוגד, שוב הוא מודע לכך שזה מגיע מתוך יצר של הרס עצמי, שוב היא חמודה ומקסימה ולא יודעת.

"מד מן", המוקרנת ב"הוט", מסמנת טלוויזיה שונה. זו סדרת איכות, על כל המשתמע מכך, והיא יצירת אמנות של ממש. נכון שהעלילה חשובה. העלילה תמיד חשובה. אבל כשאני מסתכלת על "מד מן" אני רואה תאורה, תלבושות, הרבה שכבות של משמעות, דמויות, אווירה, ותקופה שתמיד חלמתי להכיר – ועכשיו אני יכולה כמעט לגעת בה.

הדעות על הפרק שפתח את העונה השישית, גם אלה של המבקרים וגם אלה של המעריצים, חלוקות מאד. מצד אחד, בלטה תחושת שיעמום קלה, אבל מצד שני גם פרק משעמם של "מד מן" הוא פרק מצוין, שנמצא כמה רמות מעל כל פרק של כל סדרה אחרת.

בנקודה הזו הכל בידיים של ווינר ואנשיו: להצליח לייצר עונה מוצלחת במיוחד, שלא תחזור על העונות הקודמות, שתחדש, שתרענן ושתפתיע, כדי שנוכל ליהנות מדון דרייפר גם ב-2014/1969.