אם מבקשים להיות הוגנים פחות או יותר כלפי הערוץ הראשון, יש מקום להארה והערה על הדרך שבה הוא משתקף בציבור. מיום לידתה של הטלוויזיה ליוותה אותה העיתונות הכתובה: בקנאה, בטינה, בניפוח מרושע של פגמיה. עוד בטרם נולדה הסתערה עליה העיתונות הפופולרית – "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" – ונימקה בק"ן טעמים מדוע היא מזיקה לעם ישראל. זאת תוך שהיא מסתירה את הנימוק האמיתי: החשש מתחרות בפרסומת.

בשנת 1971, כשהייתי דובר רשות השידור, והטלוויזיה בפועל (שבעה ימים בשבוע) היתה בת שנתיים, הייתי צריך להשיב במאמר קומפקטי אחד על סדרה של שלושה מאמרים ארוכים, פרי עטם של שניים מבכירי "ידיעות אחרונות" (7.2.71), אורי פורת ואהרון בכר, שהישוו את הטלוויזיה הישראלית לפנס קסם עלוב. 15 שנים לאחר מכן, בהיות אורי פורת מנכ"ל רשות השידור, הוא יכול היה לכתוב, בסגנונו השנון, סידרה מורחבת על הרשות בכלל ועל הטלוויזיה בפרט, מנקודת ראותו של מי שעומד בראש הצמרת. בין השאר אמר לי: "אני צריך לנהוג כאשר על ידי יושבים שבעה נהגי משנה, וכל אחד מושך לכיוון אחר" (הכוונה לחברי הוועד המנהל שמונו על ידי ממשלות הליכוד) .

שכן יש תופעות שהן אינהרנטיות לטלוויזיה בכלל, ולציבורית שלנו בפרט. בכך איני מבקש להמעיט כהוא זה מן הפגמים הכרוניים, ואלה המתלווים אליהם, כולל הפוליטיזציה למעלה. אבל התקשורת חייבת לבדוק באיזו מידה היא תרמה לדינמיקה ההפוכה. לכך אפשר להוסיף כיום סיקור השוואתי בין ערוץ 1 לבין הערוצים המסחריים, בכל הקשור לטיב השידורים, סיקור שלא קיים. גם העיתונות הכתובה נמצאת כיום על הקרשים, לא רק מבחינת מצבה הכספי אלא גם מבחינת רמת התכנים.

בשנת 1986, כאשר פירסמתי את ספרי "בית יהלומים – סיפור הטלוויזיה הישראלית", כתבה בין השאר רות יובל, מבכירי הכתבים של "כל העיר" בירושלים: "העיסוק האובססיבי והבלתי פוסק של הציבור והפוליטיקאים מאחורי הקלעים של הטלוויזיה פיתח אצל האנשים שם (הכוונה אליי – צ.ג) סוג של סגנון התבטאות זהיר עד סמי-פרנואידי, כשהניסיון מלמד שכל פליטת פה עלולה להתנפח לממדי שערורייה". יכולתי לכתוב ספר על איך נכתב הסיפור על הטלוויזיה הישראלית על ידי אדם שנמצא בפנים, כולל המקורות, זאת בשעה שאני עובד טלוויזיה. הייתי מוסיף גם את הצימוק בכתבה של יובל – צילום התקריב שלי מרוח על בניין "בית היהלומים" (בתקריב כזה גם ג'ורג' קלוני היה יוצא מעוות). הייתי אז יותר נאה מאשר בתמונה הזאת. אבל, אם ניתן להוסיף קצת פלפל מרושע בצילום, למה לא.

למזלי, המנכ"ל באותם ימים היה אותו אורי פורת, שאותו הזכרתי, מי שהיה יועצו לענייני תקשורת של מנחם בגין. הספר יצא בהוצאת "ספריית הפועלים", שהיו"ר שלה הוא הסופר הידוע נתן שחם, מי שהיה המשנה ליו"ר הוועד המנהל של רשות השידור ואולי איש הציבור המשפיע ביותר בנושא השידור הציבורי. הם לא התערבו בפרסום, לא עיכבו, לא פסלו. זאת לא משום שהיו שם דברי שבח. בכלל לא. הוא היה מתועד כהלכה, ללא מורא וללא משוא פנים. היו זמנים ברשות השידור ובטלוויזיה הישראלית.

קרוב לחצי יובל לאחר שיובל כתבה את הסקירה על הספר, ב-2011, היא פרשה מעריכת המגזין החשוב ביותר בערוץ 10 "השבוע", לאחר שגם מנהל חברת החדשות, ראודור בנזימן, התפטר בשל החלטת הערוץ להתנצל על פרטים מסוימים בכתבה על שלדון אדלסון, המיליארדר איש ממלכת ההימורים ותומכם של הקיצונים הרפובליקנים בארצות הברית ושל ביבי נתניהו בארץ. לא שמתי לב שרות יובל, שמטיבה לכתוב, פירסמה ספר על קורות הטלוויזיה המסחרית בישראל, לא כשעבדה בערוץ 10 ולא לאחר שפרשה ממנו. האם גם היא לוקה ב"זהירות עד סמי-פרנואידיות"? וזאת במאה ה-21.

מערכת שינוע משומנת. הכול חלק, ממורק ורדוד

אני בדרך כלל לא עוסק בטלוויזיה המסחרית. היא תעשייה. היא חידשה את המונח האמריקני של פעם, "תעשיית הטלוויזיה", הגדרה שממנה ירדה הטלוויזיה בארצות הברית והטלוויזיה המסחרית בישראל עלתה עליה. מהרושם שקיבלתי על תהליכי הפקה, מהשלב הראשון של קשר ראשוני, דרך ה"תחקור" ועד למשדר, זאת מערכת שינוע משומנת. הכול חלק, ממורק, ורדוד כמו בצק פיצה דק, דק. גרוע מכך, היא מתייחסת אל המופיעים בה כאל סטטיסטים שממלאים קטע מן הקולאז' האנושי שמתוכנן אמנם מראש, אך אפשר לשנות הרכבים, כמו בעריכה גראפית. מכניסים אלמנט אחד ומוציאים אחר. פרסטו. יש משדר.

התנסיתי בכך לקראת יום השואה כאשר ביקשו לשלב במסגרת תוכנית "הבוקר של אורלי וגיא" בערוץ 10 משהו על מנשר ניצולי השואה ורצו שאדבר על הנושא. התהליך מראשיתו ועד שוויתרתי בכלל על "שיבוצי" היה לא מכובד, בלשון המעטה. כמי שהיה פעם פעיל בתחום הזה, אני יודע שאם יש line up, כלומר תכנון ראשוני, ויש ונושאים או מוזמנים נדחים ואחרים נכנסים במקומם – זה מקובל. אבל לאחר שהאיש הוזמן ונקבע לו מועד ולאחר טלפונים חוזרים ונשנים מודיעים לו שרק בערב (כלומר קרוב מאוד לשידור עצמו) יודיעו לו אם יופיע. פירוש הדבר שהאיש הוא בחזקת filler, כלומר הוא מועמד לסתום חור, אם יהיה צורך. לדעתי זה לא רק מבייש אותי אלא גם את ערוץ 10.

צופים מסרו לי כי במשדר היתה התייחסות למנשר ניצולי השואה, וזה חשוב, שכן זה מסמך הומניסטי יהודי. אבל מסגרת ההתייחסות שלי, היחס, הוא לא כאל אדם שעומד במרכז ההוויה של לקחי השואה, אלא כאל כבודה על מסוע. אני לא מזלזל, לא בטלוויזיה ולא בהופעה, אבל אני לא משתוקק להופיע, לא בכל מחיר ולא במחיר ערך של כבוד האדם. גם כשמדובר בי. וזאת הרי תפישת היסוד של המערכת. אנשים משתוקקים להופיע והם מוכנים בתמורה לגמד את ערכם כבני אדם. העיקר "להיות שם", כמו בספרו של יז'י קושינסקי. עד כאן על קצה קצהו של המזלג על הטלוויזיה המסחרית.

הסיפור על חירבת חיזעה

אם ישנה מסקנה שצריך להסיק, או כמה מסקנות, הרי שיש להיזהר מלהטיל את הרפש בעובדי רשות השידור ככלל. אני ודאי שלא אעשה זאת, בין היתר מכיוון שיש לי זיקה עמוקה לרשות השידור. עבדתי בה את מלוא 35 השנים כדי לפרוש עם גמלה. אמנם אני מוסיף לשאוב מן המעיין הזה ולגלות את המים העכורים, אבל נזהר שלא לירוק לתוך הבאר. ועוד מסקנה. יש לה, לרשות בכלל ולטלוויזיה בפרט, זכויות והישגים לא מעטים. היא הביאה שידורים מונומנטליים, בין היתר הסדרה "עמוד האש", היא הביאה בידור משובח של פסטיבלים ישראליים. היא היתה הדוגמה הראשונה לסיקור חי של מערכת בחירות, ללא רבב. והיא אשר הביאה לבתים, זאת הפעם הראשונה את תמונות המלחמה, הנסיגות והנצחונות, מצב הרוח במטות ובשוחות, רגעי קדרות ורגעי שמחה, שלא לדבר על ההשלכות, המדיניות והבטחוניות של אותה מלחמה, הלא היא מלחמת יום הכיפורים. היא גם הביאה דרמה זרה ומקורית ובין היתר שידרה את "חירבת חיזעה", תוך כדי מאבק ציבורי שיש השלכות בצדו וקשורות באחד ההיבטים של השירות הציבורי. וזאת תופעה שראוי להתעכב עליה.

ספרו של ס. יזהר "חירבת חיזעה" עובד לדרמה שעוסקת בגירוש תושבי כפרים ערביים במלחמת העצמאות תוך כדי איומים וירי (הנכבה). הספר ראה אור בשנת 1949, אך הסיפור עובד לדרמה על ידי רם לוי בשנת 1978, אז הליכוד היה בשלטון והוויכוח נסוב על כך שהטלוויזיה הממלכתית לא צריכה לשדר דרמה שתשמש תעמולה בידי הערבים ואחרים. הרשות, בראשותו של היו"ר וולטר איתן ובהנהלת יצחק לבני, החליטה לשדר את הדרמה. שר החינוך זבולון המר, שהיה אז אחראי על ביצוע חוק רשות השידור, ביקש לדחות את השידור עד לאחר דיון בכנסת. עו"ד אמנון זכרוני הגיש בג"ץ נגד הדחייה בטענה שזאת התערבות בשיקולים של רשות השידור. אמנם בג"ץ לא דן בנושא עד לכינוס הנהלת הרשות, אך מליאת הרשות החליטה על שידור הדרמה ובסופה נערך דיון באולפן.

סוגיה זאת פנים רבות לה. היא מתחילה בכך שמוסדות הרשות מונו על ידי ממשלת רבין. השר הממונה על ביצוע החוק היה כבר של ממשלת בגין. אלא שראש הממשלה מנחם בגין, חרף הלחץ עליו להחליף את יו"ר רשות השידור ואת המנכ"ל, לא נענה ללחץ וקבע שיש לחכות לחילופין עד לסוף הקדנציה של שניהם. תודות לרה"מ שהחוק אצלו היה מעל לכל והודות לעמידה איתנה של וולטר איתן ויצחק לבני, שודרה הדרמה.

היבט נוסף בסוגיה היה חופש היצירה, שבה תמכה ועדת החינוך של הכנסת. כאן מצאה ביטוי מובהק העובדה שהשר הממונה אינו ממונה על רשות השידור אלא "על ביצוע חוק רשות השידור". ועל סמך זה הסתמכו מצדדי השידור, שכן הדבר מצוי בחוק. כשם שיש לתת ביטוי לכלל העמדות בציבור (וזאת הסיבה שנערך דיון בעקבות ההקרנה, שבו ניתן ביטוי למתנגדים). היה עוד גורם, בחלקו סמוי: רם לוי נחשב לשמאלני, לכן יוחסה לו הבאת הדרמה כמעין אקטואליזציה של נושא היסטורי. נכון שרם לוי הוא לא ימני, בלשון המעטה. אבל מסגרת התייחסות שלו היא זכויות אנוש. ברוח זאת גם ביים דרמה בשם "לחם", אחת הדרמות המעולות המקוריות שהועלו אי פעם בטלוויזיה, בכיכובם של משה איבגי וששון גבאי, סרט שזכה בפרסים והוקרן ברשתות שונות בעולם.

כלומר, אם יש צרוף של אנשי מקצוע, אישי ציבור שמייצגים את הציבור, ויצירה טובה, אפשר לא רק להיאבק על כך אלא גם להגיע להישגים ממשיים, מלבד HD שידורי ספורט. דוגמה נוספת היא הסרט "שיטת השקשוקה" בעת שהליכוד בשלטון. שאפו לרשות השידור ולמיקי רוזנטל, שהצליח לשקשק עצמו לכנסת ישראל ולא מעט הודות לביצים, שמהם יצאה התרנגולת הפרלמנטרית.

הרשות ניתנת אבל לא מוגשמת

בבחינה של הנעשה אצלנו ובמקומות אחרים בהכרח מגיעים למסקנה שהבעיה אינה רק במסגרת הפורמלית, חוקית או אחרת. אולי ההשוואה הטובה ביותר היא פרטיטורה. אותם עמודים צפופי תווים וסימנים שעל פיהם מנגנים מוזיקאים, כיחידים ובהרכבים שונים עד להרכבים סימפוניים. בכל זאת יש לעתים הבדל גדול איך היצירה מבוצעת, ובראש וראשונה איך המוזיקאי והמנצח מפרשים אותה. בוועד המנהל של הרשות בשנת 1969 היה רוב מכריע לנציגי מפלגת השלטון, המערך. ובכל זאת גם הוועד המנהל וגם המליאה נאבקו נגד הממשלה בראשות גולדה מאיר הסמכותית מאוד וקבעו תוך גיבוי בית המשפט העליון שאת הרשות מנהלים מוסדותיו ולא הממשלה וראשה.

מכאן שגם אם פה ושם חוק רשות השידור משנת 1965 ראוי לתיקונים (ותיקונים אצלנו משמעם פרימת כל המסגרת) אפשר לחיות גם עם החוק הישן אם יקיימו אותו כיאות. אילו מילאו אחר אותו חוק "אנכרוניסטי" ככתבו וכלשונו, מצבו של השידור הציבורי היה טוב לאין ערוך מאשר ה"רפורמה" הגדולה. זאת פרטיטורה שמנגנת אותה תזמורת דיסהרמונית. ואם מישהו חושב על יחסים חמים בין שני מינויים פוליטיים, היו"ר והמנכ"ל, הוא טועה. מטבע הדברים תמיד יש חיכוך בין הדרג הציבורי שאותו מייצג היו"ר לבין הדרג הביצועי שאותו מיצג המנכ"ל . אבל הרושם הוא, ולא רק שלי, שהעניינים הם מעבר לזה בקדנציה הזאת. שלא לדבר על החיכוך הקשה בין כל מערכת הניהול לבין אנשי הביצוע.

עד כמה פעורה תהום בין ציבור העובדים לבין מוסדות הרשות אפשר לראות בבחירות האחרונות להנהלת אגודת העיתונאים בירושלים. אגודת העיתונאים בירושלים, שבתוקף הנסיבות של היות הרוב המכריע של החברים עובדי הרשות, היא אגודה לוחמת. באחרונה נערכה בחירות להנהלת האגודה ולמוסדותיה, ואלה התפרשו בקרב המבקרים כקרב נגד אותם חברים אשר מייצגים את הממסד. בתום הבחירות הועברה בקרב חברי האגודה ההודעה הבאה: "תודה על האמון ועל ההתגייסות. הפעם זאת לא רק הצלחה, אלא ריסקנו אותם ממש. הם לא הצליחו להכניס אף לא מועמד אחד שלהם. למרבית ההפתעה המחאה נגדם היתה גדולה במיוחד בקרב העיתונאים הפעילים שבחרו בקלפי ברוממה. הרשימה שהפצנו נבחרה במלואה – למעט עיתונאי אחד ברדיו. זאת חרף ההסתה והלעג בעיקר כלפי הגמלאים. ההנהלה הנבחרת תצליח לפעול באומץ ולמלא תפקידה כראוי".

הודעה זאת מלמדת אף היא על השבר ברשות השידור גופה.

השר הממונה

כאמור בחוק, השר לענייני רשות השידור אינו ממונה על הרשות, אלא על ביצוע החוק. בשנים האחרונות אני יכול להיזכר בשר אחד שלקח את תפקידו, כשר הממונה על ביצוע חוק רשות השידור, ברצינות. האיש הוא איתן כבל, הוא בולט ברצינותו בכלל חברי הכנסת ואנשי ציבור. ואכן בימיו החלו להיראות סימני הבראה ברשות.

הנוסחה היא לדעתי פשוטה מאוד, והיא למרבה הפליאה היתה טובה במסגרת החוק הישן משנת 1965. כל שצריך הוא שהשר שממונה על תיק רשות השידור ידאג לשידור הציבורי (וזה יהיה האשראי שיקבל כפוליטיקאי). השר ימנה ליו"ר הרשות איש שאין בו רבב פוליטי מבחינת הגישה שלו לשידור הציבורי, למשל מישהו כמו פרופסור טרכטנברג. זה יבחר מנכ"ל מקצועי בלתי תלוי בפוליטיקאים וכך הלאה. ממון הרשות יתבסס בעיקר על אגרה ריאלית. לאלה שמקטרים על גובה האגרה אני מזכיר שוב כי השידור המסחרי מכוסה על ידי כל הצרכנים בשלמם בחנות או ב"סופר" על המוצר. המחיר כולל גם את השיווק והמתלווה אליו, כלומר – הפרסומת. אין שידורים חינם. אין. וגם אין, כפי שלמדנו, טלוויזיה שחפה מהתערבות, אם לא ממשלתית אז עסקית. יתר על כן כאשר ערוץ 10 היה על הקרשים הוא שיווע לעזרה ממשלתית.

ביסודו של דבר, הטלוויזיה שלנו, בעיקר הציבורית, משקפת את העם. אנחנו מעולים במבצעים, כי מבצעים מאלתרים, כל אחד נותן את הנשמה, אין ביורוקרטיה בסיפוק האמצעים החומריים והלוגיסטיים, והדבר מתבצע ללא רבב. כך היה גם השידור של מצעד צה"ל בשנת 1968. כך היה גם הליווי הטלוויזיוני של ביקור הנשיא אובמה בארץ 45 שנים לאחר מכן. אחרי המבצעים בא השפל והכול חוזר לקדמותו. גם רשות השידור שלנו שאמורה לייצג את הציבור כולו ביושרה, באמינות ובכישרון מקצועי, לא נשארת במקומה. היא נסוגה.

ביסודו של דבר, הטלוויזיה שלנו, בעיקר הציבורית, משקפת את העם. אנחנו מעולים במבצעים,
כי מבצעים מאלתרים, כל אחד נותן את הנשמה

על מעמדו של השידור הציבורי יכולנו ללמוד גם מן העובדה שבמשא ומתן הקואליציוני שמענו על כל מיני הרכבים ממשלתיים, ועל תיקים נחשקים יותר או פחות. אבל לא שמענו אפילו קול אחד חלוש על תפקיד חשוב מאוד. מי יהיה האיש שיתמנה כשר המופקד על ביצוע חוק רשות השידור, כלומר ידאג לכך שהשידור ישמש את הציבור בצורה חופשית ואחראית. זאת לאחר שהשר היוצא – ראש הממשלה ביבי נתניהו, שהיה ממונה על הנושא – לא מילא את תפקידו (בלשון המעטה) והשאיר בשידור הציבורי אדנות וכניעה מצד אחד ואנרכיה מצד שני. לא שמענו דבר ממנהיג "יש עתיד", עיתונאי במקצועו, שאמור היה להיות המגן הראשי של השידור הציבורי בממשלה.

התפקיד נפל בחלקו של גלעד ארדן, מי שהיה השר לענייני הסביבה ועשה כמה דברים טובים. ביבי עשה לארדן מה שאובמה עשה לביבי. נשיא ארצות הברית השאיר כאן מתנה יפה וגם אריזה יפה שאמורה לשמש אותנו למתנת גומלין. מה שביבי יארוז שם הוא עדיין בחזקת חידה גדולה. לעומת זאת, ביבי השאיר לארדן מתנה לא כל כך מלבבת וללא אריזה יפה. השר ארדן יצטרך לפתוח אותה. הוא יראה לצערנו בלגן מלמעלה, החל מחברי הוועד המנהל שעומדים בראש הפירמידה ועד למטה, לאי סדר, תככים, ריב ומדון. ולכשיראה את המצב עליו לראות מה אפשר לעשות כדי איכשהו לטפל בחולה מ"שערי צדק". אם יצליח, הפציינט יצטרך לעבור תקופה ממושכת של שיקום. ארדן אמנם נמנה עם הלאומנים הרדיקליים והקולניים בליכוד, אבל הוא מספיק שאפתן כדי לנסות ולהצליח במה שאחרים כשלו והכשילו. נחיה ונראה.

בשולי הרשומה: לקראת הכתיבה פניתי למנהל בכיר בטלוויזיה ושאלתי אותו אם הם מקדישים איזה משדר לציון מלאת 45 לטלוויזיה בישראל. לא קיבלתי מענה. לא הופתעתי, שכן אנשי הקומוניקציה המקצועיים כושלים בניהול קומוניקציה בין אישית, מה שנקרא "יחסי אנוש". בדיעבד הבנתי גם שישנה עוד סיבה… לאי-מסיבה.

[related-posts title="מאמרים נוספים מאת צבי גיל"]

זרקור – האתר של צבי גיל | דף הפייסבוק של צבי גיל