הסדרה "אבודים" מתאימה לצופית גרנט כמו כפפה ליד. צופית התחילה את הקריירה כפרובוקטורית, עם תוכנית האירוח מילקשייק, שם נודעה לעולמי עד בכך ששתתה שתן לעיני כל. היא המשיכה ב"מי מפחד מצופית גרנט" בערוץ 10, כאן המחישה צדדים אחרים, אינטליגנטיים יותר שלה. היא מצאה, בסופו של דבר, את ייעודה האמיתי, או לפחות הנוכחי, בלהיות הילדה הכי טובה בגן. הסדרה "אבודים" (יום חמישי, ערוץ 2) הולמת את התדמית הזאת.

אם תשאלו מהו הסיפור האמיתי ב"אבודים", התשובה היא, בלי שום ספק, צופית גרנט.

רגשותיה של צופית עולים וצפים בלי הפסקה, היא מתנהלת על ידי חיבוקים גדולים מהחיים, עם דמעות בעיניים. ובכנות, הכל אמיתי. איש אינו יכול לפקפק בכך שצופית אמיתית לגמרי, שרגשותיה נשפכים מהלב. כשהיא מתארת בתחילת הפרק את בני האתיופי, כוכב התוכנית הנוכחית, היא מדברת בקול מלודרמטי ומלא רגשות כעס, עצב, תסכול, תקווה. ברור שאיש אינו יכול להישאר אדיש לשילוב של הקול המלודרמטי וסיפור החיים הקשה.

מסתבר, שכפי שיש אנשים שמכורים לריגושים של סדרות מתח וסרטי אימה, יש את אלה שמכורים לעצב. מי שאינו נכון לזלוג דמעות כל חמש דקות בממוצע, הסדרה "אבודים" וגיבוריה אינה מתאימה לו. פעם היו מקרינים בימי ששי אחר הצהריים את הסרט המצרי, שתפקידו היה לעורר רגשות דומים. הסרטים המצריים אאוט, אבל יש לנו תחליפים. אחד מהם הוא "אבודים", שגם היא סוג של מסחטת דמעות.

יש סיבוכים בעלילה, אבל כמעט תמיד הסוף טוב. האהוב יתאחד עם אהובתו, הבן ייפול בחיק אמו ממנה הופרד בגיל שנתיים. אנחנו חוזים בטראומות אנושיות, עצב ושמחה, כולן גדולים מהחיים. אנחנו מיטלטלים עם הדרמה שמראה לנו עד כמה אנחנו (ברובנו) נורמלים, זכינו בחיים סבירים, לא נחטפנו בתינוקותינו ונלקחנו מחיק חם של אם או סבתא והוטלנו לחיקה של אישה שנייה, זרה, שהעדיפה אותנו ברחוב, חשופים לסמים בכיתה ב'.

בני הוא אמיתי. אלמז אמו היא אמיתית. הם שני אנשים שחוו חיים קשים, שניהם נאחזים בצופית כאילו מצאו בה את אימם האבודה. אבל לקראת הסוף, צופית שנאבקה כמו סופרמן באיימי הביורוקרטיה, צלחה אוקיינוסים וחצתה יבשות והצליחה להביא את אלמז לארץ, נראית מיואשת ומתוסכלת. היא מסרבת להאמין שבני ואמו יבגדו כך במאמציה, שיש להם רצונות משלהם. אלמז רוצה להישאר בארץ ולא לחזור לאתיופיה, לילדיה האחרים למרות שידעה שביקורה הוא לזמן קצוב. אבל, כמו שאמרנו, הסוף טוב. לא לציניקנים.