בעוד עולם המחול שוקד על מציאת שפת גוף מקורית חדשה, מתמקד בוריס אייפמן בבלט המנתח את רגשות הגיבורים הראשיים. לצלילי פסקול, שהורכב מיצירותיהם של רוול, סן-סנס, דביסי, סאטי וז'יל מאסנה, פתחה להקת בוריס אייפמן את היצירה "רודן" – סיפור אהבה-שנאה בין קאמי קלודיל לפסל הנודע אוגוסט רודן.

על הבמה של המשכן לאמנויות הבמה בת"א (היצירה חתמה את העונה של "מחול במשכן") שכבו במעגל רקדני הלהקה לבושים כמומיות לבנות, כשלכל רקדן הבעת פנים שונה המביעה טירוף. הכול רוקד אצל אייפמן – לאו דווקא הגפיים – הפנים, הגבות, האצבעות, כל איבר בגוף. מיד אחרי בית המשוגעים בו בילתה קאמי את רוב שנות חייה, ועל רקע מבנה גיאומטרי של משולשים, כאשר הרקדנים מטפסים ומתפתלים על סולם בכיוון הנגדי לכיוון משולשי הפירמידה, נוצרו תוך כדי טיפוס זה על זה הפסלים הידועים של רודן – "שערי הגיהינום" וה"אזרחים של קלה". נדמה, שהאיזון של אלכסוני המשולשים הוא פרי החתירה של אייפמן לשלמות אסתטית.

בגמישות אקרובטית שלא תיאמן "התקפלה" אלינה בקלובה, שגילמה את תפקיד קאמי, בכישרון נדיר. משחקה הביע כאב רב בעיקר כשניסתה להשמיד את יצירתה שלה העומדת כפסל ערירי קטן על הבמה לעומת המבנה הקבוצתי של שערי הגיהינום. דימטרי פישר היטיב להביע בשפת הגוף הלירית שלו את ההיקרעות של רודן בין אהבתו לקלודל – המוזה בזכותה יצר את פסליו – לבין רוז (אהובתו האחרת), הרקדנית יוליה קוזנצובה. בדרמטיות וברכות ובעיקר בווירטואוזיות שלא תיאמן "פיסל" את דמות "האדם החושב" וכשהוא נאחז במבנה הפיגום, התפתל בין תשוקתו לקלודל לבין הניכור והריחוק ביניהם.

את הניכור גילם אייפמן כקיר זכוכית אטומה מסתובב, שמשני צידיו ניצבים שני הגיבורים. ואם הידיים הידועות של הפסל רודן מביעות בעיקר שלמות  רוחנית וחתירה אל הנשגב – הרי שהפעם ניסה הרקדן "להידחף" בין הידיים ולהביע תשוקה מיוסרת לשתי הנשים, שאותן אהב בחייו.

אך לא הכול היה רק דרמטי ומלא כאב. היו גם קטעים קבוצתיים מלאי הומור ורעיונות מקוריים. כך למשל חברי הלהקה במדים ירוקים ועם כרטיסי מפלגה אדומים עוברים בסך ונותנים "אישור פורמאלי ממלכתי" ליצירותיו של רודן. במערכה השנייה, הנראית כאילו תלושה מהבלט, מתקיים בפונדק ריקוד קנקן ססגוני על רקע חמניות מלאות אור וחבית יין, שבה טובלות הרקדניות.

הפשטות של הרעיונות הגאוניים של אייפמן דוגמת יריעת בד הנעה על ראשי הרקדנים וכך "לשה" ויוצרת פסל קבוצתי ובעיקר הקצב המסחרר, השלמות האסתטית, התאורה המסתורית ומלאת הקסם ומעל הכל הווירטואוזיות של הרקדנים, יצרו מופע של תיאטרון-מחול סוער ומלא רגש. עולם של יופי בו יש הצדקה לגיטימית לפאתוס ולליריות.