[rating=4]

"מי מפחד מהזאב הרע" הוא סרט האימה השני שהופק בישראל. גם הראשון ("כלבת"), כמו הסרט הזה, נוצר על ידי אהרון קשלס ונבות פפושדו – תסריט ובימוי. הסרט מועמד ב-11 קטגוריות לפרס "אופיר" (האוסקר הישראלי). מבלי לגלות יותר מדי ספוילרים, זהו אינו סרט אימה כמו שהוא מותחן פסיכולוגי ציני ואפל, המתחלק לשני חלקים. חלקו הראשון נהדר, ואולי אף ממש מופלא. צילומי חוץ זריזים של מרדפים בגבעתיים, יער רומנטי מהאגדות, צבעים מלהיבים והרבה אקשן. חלקו השני מתרחש ברובו במרתף, מאט את הקצב ותלוי בעיקר במשחק התיאטרלי של השחקנים ובמחלקת האפקטים המיוחדים.

הסרט מתחיל בפתיח חלומי ללא מילים, ובו שלישיית ילדים המשחקים מחבואים סביב בקתה ביער – מה שבהחלט משליך כלפי הסרט הקודם, שצולם גם הוא ברובו בלב יער. עם סיום משחק הילדים, נעלמת אחת הילדות ונותרת מאחור נעל בודדה.

שביל של ממתקים, כאנלוגיה לסיפור של עמי ותמי, מוביל את המשטרה למציאת גופתה הערופה של הילדה שנעלמה, בעוד ברור שגם עברה תקיפה מינית. מסתבר כי היא הקורבן האחרון בסדרת רציחות, והבלש הראשי שחוקר את הפרשה, מיקי (ליאור אשכנזי, "חתונה מאוחרת", "ללכת על המים"), מאמין שהוא תפס את האשם, דרור (רותם קינן, "ההתחלפות"). הבעיה היחידה היא שיטת התחקור של מיקי, המרמזת לשיטות החקירה המשטרתיות המיושנות – כלומר, "לתת בראש" עם ספר טלפונים. לצערו של מיקי, "הראיון עם החשוד" נתפס בטלפון נייד ומופץ ברשת. הוא מפוטר מהמשטרה, תוך שהמפקח שלו, צביקה (דביר בנדק, "סיפור גדול") רומז לו, שכאזרח הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, כולל להמשיך לעקוב אחר דרור.

מיקי בולש אחר דרור לכל מקום שהוא הולך, בסצנות מרדף בנויות למופת, תוך שימוש נהדר במצלמות נעות, עריכה מהירה ומוזיקה המתאימה לקצב. אבל אז נכנס מישהו חדש לתמונה, גידי (צחי גראד, "אבודים באפריקה"), אדם מאיים וגדול עם משקפיים גדולות במיוחד. תחילה לא ברור מי הוא, או מדוע גם הוא עוקב אחרי דרור, אבל בשלב מסוים מתברר שהוא אביה של הילדה שנעלמה.  גראד, קצין צבא בדימוס, משתמש בכל אסופת הסמלים והמיתוס המורשתי שכולנו גדלנו עליהם, כדי לפמפם את עוצמת הדמות שלו. מלא כריזמה, נוכחות ואימה, תפקידו הוא אחד המעניינים ביותר שנראו בקולנוע הישראלי לאחרונה.

גידי מעוניין לנקום, ואף נכנע לכך שמיקי יצטרף אליו. ברגע זה מתחיל שלב העינויים בסרט, וכן – הוא ארוך מאוד, מפורט למדי, ובהחלט לא לרגישים לדם, אש או תמרות עשן. הסרט עובר לחציוֹ השני – מרתף עינויים, והתיאטרון השחור מתחיל. במהלך כל הסרט, קשלס ופפושדו שולטים בכל פינה במסך – בדמויות, בצלילים, באווירה או בכל משל ואלגוריה ישראלית המוזכרים בסרט: קציני צבא בדימוס, מלחמות, סבתאות, רומנטיקה, מוסר ואפילו סקס.

"מי מפחד מהזאב הרע" חצוי בין שני סגנונות של סיפור: הראשון, מותחן העשוי למופת. השני, סרט אימה תיאטרלי למדי. בשניהם מרחף ההומור השחור והציני מול הטפלול הרגשי והאינסופי של הצופים. השימוש המטפורי באגדות כמו כיפה אדומה, עמי ותמי ואפילו סינדרלה, משולב בטוב טעם, כמו גם הבקיאות הקולנועית בכל הקשור לצילום איכותי, תפאורה מאיימת, סאונד מהוקצע ועריכה מדויקת.

עוד מופיעים בסרט: דב גליקמן ("זהו זה"), מנשה נוי ("אהבה קולומביאנית"), עמי וינברג ("אהבה מעבר לפינה"), נתי קלוגר ("כאן גרים בכיף"), גיא אדלר ("כבוד"), קייס נאשף ("גן עדן עכשיו") וארתור פרי ("בופור"). השאלה שנותרת עכשיו, אם תהיה לו הצלחה מסחרית בארץ, ובעיקר בחו"ל, שאולי אף תוביל להפקה מחודשת וגרנדיוזית בשפה האנגלית.