כמה הערות בעקבות תוצאות הבחירות לעיריות ולמועצות המקומיות:

1. הניצחון של ניר ברקת בירושלים הוא יותר עניין של מזל מאשר של מועמד מוצלח או קמפיין יעיל. לו היה משה ליאון נכנס למירוץ שבועיים-שלושה מוקדם יותר, היה מתחולל מהפך. הלחץ הקבוע בירושלים להצביע עבור מועמד הזוכה לתמיכה של קואליציית ימין-חרדים היה מכריע גם רבנים אשכנזים סרבנים. 

2. התל אביבים שבאופוזיציה הם אידיוטים בריבוע. לא בגלל שהם בחרו בחולדאי. זה לחלוטין לגיטימי. בגלל שאין שום פרופורציה בין הרעש האדיר שעושים שונאי חולדאי לבין האדישות המוחלטת שהם מגלים כשזה נוגע להפסקת ההשתוללות ברשתות החברתיות והליכה בפועל לקלפי. ועוד משהו: טמבלים שכמותכם, תפנימו כבר שבחירות לראשות העיר הן א-י-ש-י-ו-ת. כשאתם מריצים שני מועמדים נגד ראש עירייה פופולרי, אחד פרלמנטר צעיר ומגניב והשני פעיל שכונות חברתי, הקולות שלכם בהכרח יתפצלו, ואפילו תוצאה מצרפית של 60 אחוזים לא תספיק לכם אם חולדאי מקבל את כל היתר.

3. בית שמש כמעט אבודה. בשנים הקרובות תתגבר בריחת התושבים החילוניים והדתיים מהעיר לכיוון מודיעין וערים אחרות בסביבה. ההשתלטות של ש״ס על העיר בפעם השנייה ברציפות מבטיח את המשך צניחתה לתחתית בכל מדד אפשרי – הכנסה, רווחה, חינוך, סובלנות, אלימות, גיוס לצה"ל, מה שתרצו.

4. שחיתות אפשרית של נבחרי ציבור מעניינת את הציבור כשלג דאשתקד. אחוזי ההצבעה בבת ים, רמת השרון ונצרת עלית היו נמוכים כמו בכל הארץ, ואף למטה מזה. המסקנה: אם אתה ראש עיר מוכשר ומצליח, אתה יכול לקבל שוחד ולעבור על החוק עד רמה מסויימת, והכול ייסלח לך. בעצם, לא צריך ללכת לראשות העירייה בשביל זה. הרי מפלגה שלמה בארץ מונהגת על ידי אסיר לשעבר שקיבל שוחד בתפקידו הקודם כשר, ולא נראה שזה משנה משהו למי ממצביעיה. ולא זו בלבד, אלא שהוא אף חוזר למעמדו הקודם כממליך מלכים. בקיצור, אנחנו באיטלקיזציה מוחלטת של החיים הציבוריים. עלייתו לשלטון של מיליונר ישראלי תואם ברלוסקוני היא עניין של זמן בלבד.

5. כדאי יהיה לשים לב אם ראשי מועצות ועיריות פופולריים יחליטו למנף את הפופולריות שלהם ולעבור לפוליטיקה ארצית. זאת, בניגוד לחברי כנסת שהעדיפו לחזור לפוליטיקה המקומית, כמו יונה יהב, זאב ביילסקי, יחיאל לסרי ויעקב אדרי. על השאיפות של חלק אותם מנצחים אנו כבר יודעים (שלומי לחיאני, למשל, אומר במפורש שהוא חותר לראשות הממשלה). אחרים יעדיפו, יש להניח, לשמר את המעמד האיתן שלהם במישור המקומי במקום להסתכן בהפיכה לחבר כנסת סטנדרטי מהספסלים האחוריים. ובכל זאת, כדאי לעקוב אחר רוביק דנילוביץ מבאר שבע, אלון דוידי משדרות, מיכאל ביטון מירוחם, אלי אבוטבול מזכרון יעקב, ישראל פרוש מאלעד. רשימה חלקית בלבד.

6. ושוב, לקורא ניר ברקת – בהנחה שלא תיכנס אחרי הקדנציה הקרובה לפוליטיקה הארצית ותחליט להתמודד בירושלים בפעם השלישית, הנה עצה בחינם לבחירות 2018: ארגן הופעה של ביונסה (או כל צעירה פופולרית ונוצצת אחרת) בבריכת הסולטן ביום הבחירות עצמו. לחולדאי זה הצליח לא רע.