נדמה, שאנו הישראלים החדשים, מתוך היותנו שקועים בחיי היום יום המאוד אינטנסיביים ומאתגרים, איננו מודעים מספיק טוב להקשר הרחב של היותנו חלק מן הציביליזציה היהודית ולתפקיד המרכזי שיש למדינת ישראל בהבטחת שרידותה ושגשוגה 

”הפילוסוף של ההיסטוריה אוסוולד שפנגלר (1880-1936) בספרו "קץ המערב" דיבר על "תמימות-דעים קסומה" בקרב היהודים. הם שמרו על לכידותם מכוחה של זיקה רגשית, שאין להסבירה אך ורק בגורמים רציונליים כמו שפה משותפת או טריטוריה יחידה". כך כותב ד"ר שלום סלומון ואלד, שהוא עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי בירושלים, בספר חדש פרי עטו "עלייתן ושקיעתן של ציביליזציות – לקחים לעם היהודי".

הספר נפתח בסקירה תמציתית של עשרים ושניים היסטוריונים של עלייה ושקיעה כמו תוקידידס היווני מן המאה החמישית לפנה"ס, סה-נא צ'יאן הסיני מן המאה השנייה לפנה"ס, וממשיך בעבודותיו של גדול ההיסטוריונים הערבים אבן ח'לדון מן המאה ה-14 לספירה ועד להיסטוריונים המאוחרים יותר ובני תקופתנו.

ההסתכלות על היהדות כציביליזציה היא הלקח החשוב ביותר העולה מן הספר. הסיפור המופלא על שרידותו של עם במשך שלושת אלפים שנה, כשהוא פזור בין אומות העולם בחלקים נרחבים ביותר של ההיסטוריה שלו, הוא יוצא דופן וייחודי. הפיזור הזה והלכידות הקסומה שכה אפיינה את היהודים לדורותיהם הם שהבטיחו את שרידותנו כעם. הלקח הזה הוא בעל השלכות מרחיקות לכת לחיי היום יום שלנו בישראל ולהחלטותינו ומעשינו העכשוויים. זו הפרספקטיבה של חיינו ונקודת ההתחלה וההתייחסות הראשית שלהם.

וכך כותב המחבר על המינוח ציביליזציה יהודית: "הואיל ולא המילה 'דת' וגם לא המילה 'לאום' יכולות לתאר את כל פלגי העם היהודי במלואם, אנו קוראים ליהדות 'ציביליזציה'. ביסודו של מושג זה מונחת מידה של אחדות בהיסטוריה היהודית. בציביליזציה היהודית אנו כוללים את מלוא ההיסטוריה של ישראל ושל העם היהודי: זה חוט שני הנמתח לאורך הזמן והמקשר אלה לאלה חוליות במרחב. העם היהודי הוא נשא הציביליזציה היהודית. המונח 'תרבות יהודית' מוגבל יותר בזמן ובמרחב. משמעותו היא אורח החיים והמחשבה של פלג נתון של העם היהודי במהלך תקופה מסוימת. הוא כולל את כל מה שנאמר, שנכתב או נעשה עד כמה שהדבר קשור – ולו רק במידה רפה – לזהות היהודית. יש תרבויות יהודיות שונות, שצמחו  מהמפגש של קהילות יהודיות עם התרבות, השפה והדת של סביבותיהן השונות".

מתוך כתביהם של ההיסטוריונים שבחר להציגם דולה המחבר תריסר מנועים חיוניים של  עלייה ושקיעה של ציביליזציות, ובוחן כל אחד מהם כיצד הוא בא לידי ביטוי בהיסטוריה של העם היהודי. זהו החלק המעניין ביותר בספר. הדוגמאות מן ההיסטוריה היהודית, מן העת העתיקה של ימי ממלכות ישראל ויהודה ועד לימינו, הופכת את הספר לספר היסטוריה חשוב ומרתק עד מאוד, וזה בלבד כבר מספיק.

ואלה הם שניים-עשר מנועי העלייה והשקיעה: 1) זהות ומסורת; 2) איכות ההנהגה הפוליטית והממשל; 3) הובלה בהשכלה, במדע ובטכנולוגיה; 4) ידידים, בעלי ברית והנוף הגלובלי; 5) עושר כלכלי; 6) עוצמה מספרית: דמוגרפיה; 7) סולידריות וזיקה אישית; 8ׂ) עליונות צבאית; 9) אירועים לא-צפויים; 10) מחלוקות פנימיות; 11) מעמד האישה; 12) איתני הטבע: מניעת אסון.

הספר מסתיים בארבע המלצות שיש בהן לאושש את הציביליזציה היהודית ולמנוע את שקיעתה. ארבעה תחומים שתלויים אך ורק ברצונם של היהודים ובחוכמתם ולא בגורמים חיצוניים:  1) מחויבות להיסטוריה חיה; 2) מנהיגות באיכות גבוהה ומדיניות ארוכת טווח; 3) הישארות בחזית מהפכת הידע; 4) חזון גיאו-פוליטי ארוך-טווח.

נדמה שאנו הישראלים החדשים, מתוך היותנו שקועים בחיי היום יום המאוד אינטנסיביים ומאתגרים שלנו, איננו מודעים מספיק טוב להקשר הרחב של היותנו חלק מן הציביליזציה היהודית ולתפקיד המרכזי שיש למדינת ישראל בהבטחת שרידותה ושגשוגה.

בעוד האבות המייסדים של המדינה היו חדורים בתודעת שליחות ומחויבות עזה להיסטוריה היהודית, נדמה שאצלנו, ממשיכיהם, התרופפה תודעה זו ונחלשה עד מאוד. דבר זה בולט בעיקר בכל האמור לעוצמת ניסיונם הגדול של מקימי המדינה החדשה לעיצובה של תרבות וזהות יהודית חילונית מודרנית ומתקדמת. חולשה זאת מקרינה כיום הפסדים רבים, דרך התחזקותן של  המגמות האורתודוקסיות הדתיות בתוכנו מצד אחד והיחלשות הזיקה והמחויבות ההיסטורית מצד אחר בקרב הציבור החילוני.

מעל לכל זאת מצטיירת בתוכנו חולשה דורית גדולה המתבטאת בחוסר יכולתנו להצמיח מתוכנו מנהיגות מכוננת עם גדולה ותעוזת הרוח הנדרשות. אם נצרף לכך את אוזלת ידינו  החמורה בכל האמור לדרכי התנהלותן הרעות של מערכותינו הציבוריות, ובראשן המערכת הפוליטית והמערכת השלטונית, נוכל בביטחון רב להצביע על יצירתן של מגמות שקיעה והתדרדרות, שיש להן השפעה לא רק על מדינת ישראל אלא גם על הציביליזציה היהודית כולה.

[related-posts title="כתבות קודמות של נמרוד נוי"]