לקראת יום האישה הבינלאומי החל ב-8 במרץ עולה שוב הדיון על מעמד הנשים לסדר היום הציבורי והפעם מכיוון ממלכתי. דו"ח מבקר המדינה בנושא ייצוג נשים בתפקידים בכירים בשירות הציבורי, שיונח על שולחנה של הכנסת לקראת יום האישה, חושף תמונת מצב עגומה ביותר. זו מרחיבה את התמונה המוכרת לנו מאפליית הנשים במגזרים השונים בחברה הישראלית כגון ההשתכרות הנמוכה של נשים מול גברים בשוק העבודה והדרת הנשים בחברה החרדית.

הנתונים שעולים מהדו"ח מאמתים זאת: נתונים שמפרסמים גורמי שלטון שונים מראים כי אף ששיעור הנשים המועסקות בשירות המדינה גדול ממחצית (בסוף 2011 היה שיעורן 64%) – שיעורן של המנהלות הבכירות באותם הגופים קטן במידה ניכרת הן משיעורן באוכלוסייה והן משיעורן בקרב עובדי גופים אלו. שיעורן בדרג הבכיר ביותר היה 32%-34%, בדרג השני 36% ובדרג השלישי 39%-44%.

הפליה גם במשטרה, באקדמיה ובהנהלת בתי החולים

במספרים קצת יותר ברורים – באוקטובר 2013, מבין 30 המנכ"לים של משרדי הממשלה שש בלבד היו נשים. רק 10 מ-59 יושבי הראש בדירקטוריונים של חברות ממשלתיות היו נשים; המצב חמור אף יותר בחברות ממשלתיות גדולות. לדוגמה, בתעשייה האווירית אין שום אישה בתפקיד ניהולי בכיר.

מן הדוח עולה גם כי במשטרת ישראל שוררת תרבות ארגונית מושרשת של הפליית נשים; גם באקדמיה יש תת-ייצוג בולט של נשים במשרות בכירות. לדוגמה, בעת הביקורת כיהנו 45 גברים בתפקיד דיקן לעומת 9 נשים בלבד בתפקיד זה. מקומם של בתי החולים הממשלתיים לא נפקד מהדו"ח ואף שם הנתונים מצביעים על אפליה – נפקדותן המוחלטת של נשים בתפקיד מנהל בית חולים בבתי החולים שנסקרו בביקורת.

בפתיח לדו"ח כותב מבקר המדינה, השופט בדימוס יוסף חיים שפירא, שערכי השוויון בין המינים עדיין לא הוטמעו במטען הגנטי של החברה הישראלית על שלל רבדיה ומוסיף שבשירות הציבורי במדינת ישראל תקרת הזכוכית עדיין לא נופצה. תקרת הזכוכית במקרה הזה הם החסמים המונעים מנשים להתמנות למשרות בכירות ומן הבולטים שבהם: דעות קדומות, תרבות אירגונית מפלה ותפיסות חברתיות מפלות.

הנתונים העולים מהדו"ח מקוממים במיוחד משום שהם מגיעים ממקור שאמור לקדם את הנושא. וכך קורה שהסנדלר אכן הולך יחף. הרשויות האמורות לקדם את ערך השוויון בין המינים, קרי הממשלה והגוף הממונה על ידה ליישום החלטותיה בנושא: נציבות שירות המדינה (נש"ם), חולים באותה המחלה עצמה. לא רק שאף במשרדי הממשלה והגופים הממשלתיים עצמם קיימת אותה האפליה נגד נשים, מהדו"ח עולה כי ממשלות ישראל לדורותיהן לא פעלו מספיק ליישום חובת הייצוג ההולם: הן לא גיבשו מדיניות לאומית ברורה ומוצהרת בנושא ולא קבעו יעדים לייצוג הולם של שני המינים בשירות המדינה; הן לא קבעו דרכים לעודד השגת ייצוג הולם ולא קבעו מנגנונים לאכיפת דרישות החוק. אף שבסמכות ראש הממשלה להתקין תקנות לחוק שירות המדינה (מינויים) הדבר לא נעשה.

נציגות שירות המדינה הציגה נתונים באופן מגמתי ומטעה

הכלי היחיד לבקרה הוא דוח פעילות שנתית שמגישה נש"ם לוועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת ולממשלה, ואשר נועד להציג תמונת מצב בדבר ייצוג נשים בתפקידים בכירים במשרדים וביחידות הסמך. ואולם נמצא שנש"ם הציגה את הנתונים בדוח באופן מגמתי ומטעה שיצר אשליה כי המצב טוב מכפי שהוא באמת וכי יש מגמה של שיפור. עקב כך לא הובאו לידיעת הממשלה, הכנסת והנהלות המשרדים נתונים שבכוחם להשפיע על עיצוב המדיניות הלאומית בנוגע לשילוב נשים בתפקידי מפתח.

עוד עולה מהדו"ח כי בשנים 1985 ו-2002 קיבלה הממשלה שורה של החלטות שמטרתן להביא לייצוג הולם של נשים בתפקידים בכירים בשירות המדינה. הממשלה הטילה על נש"ם ליישם את ההחלטות. בבדיקה עלה כי נש"ם קיימה את החלטות הממשלה באופן חלקי בלבד, לכאורה כדי לצאת ידי חובה; היא ביצעה פעולות מועטות וסמליות, טכניות במהותן, ולא קיימה מנגנוני מעקב ואכיפה.

יש לקוות שנתוני הדו"ח הזה יגרמו לאיזו תמורה חיובית בפעולות הננקטות לצורך שיפור ייצוג הנשים בתפקידים הבכירים בשירות הציבורי בפרט ובחברה הישראלית בכלל.