נושא עובדי הקבלן מראה לנו שצ'רלס דיקנס, שנולד לפני 200 שנה בבריטניה, כלל אינו מיושן, ויצירתו חיה ובועטת מתמיד גם בימינו. חזרנו לקונספט שבו אתה כעובד אינך אדם, אלא רק כלי 

מאת אסתי סגל

פרופ’ עומר מואב הופיע הערב בקירשנדון ויצא כמובן נגד השביתה במשק העומדת להתרחש עלינו מחר (המאמר התפרסם בראשונה ב-7.2). הוא גם לא ממש הבין איפה הבעייה הגדולה בנושא עובדי קבלן, וגם לא צלח את הסבריו של קירשנבאום כשהלה ניסה בלב מורתח לתאר את העושק המבוצע בידי המדינה.

וככל שעקבתי בתדהמה אחרי המשפטים האטומים מפיו של ילד השמנת הקירח והזורח יועצו של שטייניץ (לשעבר), כך הצטלל בזכרוני הדיון ההזוי שהיה לי איתו כשהגיע בקיץ למחצל כיכר המדינה. כבר אז הוכיח שמעבר לחיסרון המוחלט בבלוטת האמפתיה והחשיבה החברתית, הוא כנראה נולד ללא יכולת הקשבה לטיעוני הזולת.
.

ונושא עובדי הקבלן החזיר אותי לשתי נקודות שעולות שוב ושוב בדיונים שאני נקלעת אליהם בימים האחרונים, וגם לתזכורת קטנה מיום ההולדת שכל העולם המערבי חוגג היום כאילו גיבורו אינו בן 200 ויצירתו לא רק שאינה מיושנת אלא שהיא צעירה ובועטת מתמיד.

1. בשיחה עם בועז כהן עלה נושא שכרנו, שלנו העיתונאים והכתבים הפרילאנסרים. בשנים האחרונות, מסתבר שכל תחושת הדרור והעצמאות כעצמאים לא רק שנגוזה, אלא שפתאום גולת הכותרת ופסגת החלומות הפכה להיות התקווה להכנס לפיי-רול באחד העיתונים (המקבילה של 2010 לגאווה והביטחון של הוותק התעסוקתי של הורינו, שכה בזנו לו כל השנים).

ואז בועז אמר משפט שהפיל לי את האסימון. הוא דיבר על כך שבחמש השנים האחרונות העיתונים לא מאפשרים מצב שפרילאנסר יגיע לסכום סביר במשכורת החודש. הוא יכול לעבוד מבוקר עד ערב, כל יום כל היום, ולא יתאפשר לו להרויח סכום שיעלה על 5-7 אלפי שקלים. במקום שעיתונאי מבריק שמביא להם הרבה רייטינג יכתוב הרבה וירוויח נניח 18,000 שקל (לחודש, ואנחנו מדברים כמובן על הברוטו בלי שום תנאים סוציאלים, הוצאות דלק, ארוחות וכו’) הם יעדיפו לתת לעשרים כתבים גרועים לקבל 3000 שקל לחודש (וככה ישלמו יותר, העורכים שלהם יעבדו יותר, והתוצאה… ירודה הרבה יותר) ובלבד שלא לאפשר לעיתונאי להרוויח משכורת ראוייה, ולזכות לכבוד הראוי לו, או חלילה להפוך ל"שם".

ניסינו להבין את ההגיון הכלכלי או המקצועי של העניין ואז היא הגיעה. התובנה.

בשנות ה-90 השקיעו בעובד כי המעסיקים ידעו שעובד מרוצה שמשתכר יפה, ייתן לחברה את נשמתו, ואת כשרונותיו שהם כה רוצים. בעשור האחרון יש קונספט חדש. אתה כעובד (ולא חשוב באיזו דרגה, אלא אם כן אתה המנכ"ל, הסמנכ"ל, היו"ר) לא נחשב בן אדם. אתה כלי. בורג. כמוך יש אלפים. מחליפים אותך כשאתה מזדקן, או כשאתה נשבר, או כשסתם מתחשק. ממילא אתה חסר פנים, ואישיות. הכישורים שלך הם כמו של כל האחרים. ומאחר שאתה בורג, בשום פנים ואופן לא נאפשר לך להרויח סכום שיכבד אותך או בכלל ייתן לך יכולת נשימה. אנחנו נשלם לך בדיוק כדי שלא תמות ברעב, אבל גם שלא תוכל להרים את הראש. שתהיה מושפל כל הזמן ואסיר תודה על שהמעסיק הואיל בטובו לתת לך עבודה. שתנשק השכם והערב את היד של האדון או שתלקק את המגף שלו.

זה הקונספט. תבדקו בעצמכם. את המשכורת שלכם אם אתם שכירים, וגם אם אתם פרילאנסרים. בכל תחום. ברפואה, בתקשורת, חינוך ומורי קבלן, והיום אפילו במשרדי הפרסום.

2. לא יודעת אם ראיתם או קראתם או שסיפרו לכם, אבל בשבוע הקודם נשברו כל שיאי הרייטינג הטלוויזיוני בארץ. הכל כמובן בתוכניות ריאליטי. התוכניות שהן החלום הרטוב של הפרסומאים.

כידוע תהליך מכירה יכול להיעשות כשהצרכן הוא במצב של שביעות רצון ומחיקת מוח. תוכניות או עיתונים שמעוררים למחשבה – זה אסון מכירתי. לא לחינם ירדה מהמסכים התוכנית ששברה בזמנו שיאי רייטינג, "החמישיה הקאמרית". איפה ההגיון אתם שואלים, הרי היא שברה שיאי רייטינג.

נכון, אבל כאן תכירו את ההבדלים בין רייטינג "טוב" שזה רייטינג שמוכר, לבין רייטינג "רע" שגורם לך לחשוב ולכן הוא לא מוכר. וכששידרו את החמישיה הקאמרית, הצופים לא מיהרו בזמן הפרסומות לצלצל להזמין קאדילק חדשה, והם לא היו מספיק "הפי" בשביל להזמין חופשה באילת. המפרסמים לא רצו לפרסם בתוכנית הזאת. לא היו פרסומות, אז הורידו את התוכנית.

בשבוע שעבר המסך היה מלא בתוכניות משוש נפשם של המפרסמים, והציבור הסתגר בבתים וצרך (וצרח) בטירוף. מחק את המוח מול האח הגדול, בהה במסכי הריאליטי כדי לשכוח את חרפתו, חרפת היותו בורג קטן ונרמס, שלא רק שלא גומר את החודש אלא בקושי מתחיל אותו. הסתכל בהערצה בבני דמותו המתפתלים על המסך, ואמר לעצמו – גם אני יכול להיות הצלחה כמותם. גם אלי אריאלה ממפעל הפיס יכולה להתקשר…

נהדר. חגיגה למפרסמים, לא?

אז מסתבר שבתוכנית החדשה The Voice מקבץ פרסומות ראשון הגיע רק אחרי 45 דקות, וגם בו הכל היה פרומואים לתוכניות ואולי פרסומת אחת. כי כן, הציבור אולי בהה, הפך לעדר אטום וחסר יכולת חשיבה ושיפוט, אבל לקנות הוא לא קנה. כי אין כסף. אין יותר כלום. מצבו גרוע עוד הרבה יותר משהיה בקיץ, עת עשרות אלפים יצאו לרחובות.

3. ומעניין לעניין כמעט באותו עניין – ב-7.2.2012 חגג העולם (ובעיקר דובר האנגלית), את יום הולדתו ה-200 של צ’רלס דיקנס. מסתבר שלא רק גוגל הקדיש לו את הדודל שלו:

ולא רק הגארדיין הקדיש גליון חגיגי לנושא, אלא גם עיתון "הארץ" שלנו העלה פרוייקט "200 שנה להולדת דיקנס" עם לא פחות משש כתבות. לא היינו צריכים את המחאה של הקיץ (בארץ ובעולם) כדי להבין מה עושה את דיקנס לכה אהוב וכל כך רלוונטי לימינו, אבל אין ספק שג’ון בראון העלה סטטוס מדוייק שממצה את העניין:

יום הולדת 200 לצ’ארלס דיקנס, צבעי השמיים והרוחות עושים לו מחווה בהפיכתם ליום אחד את הרחובות ללונדון שלו, והפייגינים בכנסת גוזלים לעצמם עוד כמה אלפים פשוט כי הם יכולים וכל האחרים לא. בעשותם כך, הם נותנים לו את מה שהיא כנראה המחמאה הגדולה ביותר לסופר, והיא העובדה שלמילותיו אין זמן אחד ואין מקום אחד.

• באדיבות אתר "במחשבה שנייה"