זרם איתן וקבוע של תרומות מארגון נשות הדסה איפשר למרכז הרפואי הדסה להתנהל כאי של שפע בתוך הים הגועש של מערכת הבריאות בישראל. החל מ-2008, זרם התרומות הצטמק, אולם הנהלת הדסה לא שינתה את דרך הניהול ולא את מבנה התקציב. ההוצאות לא קטנו וההכנסות לא גדלו. הגרעון התפעולי, שהיה שם בכל השנים וכוסה ע"י התרומות, החל להצטבר בקצב של קרוב ל 300 מיליון שקל בשנה. חברי הדירקטוריון של הדסה  נהנו מאירוח נאה בישיבות, בילו בנסיעות לארה"ב למפגשים עם נשות הדסה ונרדמו בשמירה במוסד עליו היו אמורים לפקח.

המשבר פרץ החוצה רק לאחר שהגרעון המצטבר עלה על 1.5 מיליארד שקל. באנליזה "פוסט מורטם" מסתבר כי חלק ניכר מהחוב הוא לעובדים. כלומר, הנהלת הדסה לא העבירה כספים לקרנות השתלמות, פנסיה ופיצויים. לכאורה, זו עבירה פלילית. כיצד העובדים לא ידעו על החוב המצטבר – זו שאלה שעד כה לא ניתנה לה תשובה ברורה. הרי הקרנות השונות היו אמורות להודיע לעובדים כי הפקדות אינן מתקבלות. משכורות לא שולמו או שולמו בחלקן ובאיחור, ספקים לא קיבלו תשלום. האם עוכבו גם  שכר ופנסיה למנהלים, תמהני.

בחודשים שחלפו מאז שהבור התקציבי הענק נחשף לאור השמש, ההנהלה והעובדים השחיתו זמן על מאבקי כוח בלי שננקטו צעדים של ממש לשיקום בית החולים. הגרעון השוטף לא רק שלא הוקטן אלא הוא ממשיך לגדול.

המצוינות הרפואית והמחקרית של הדסה נקנתה במשך השנים במחיר גבוה מאוד. יחסית למקובל בבתי חולים אוניברסיטאיים בישראל, בהדסה יש עודף עצום בכוח אדם, בעיקר רפואי ומנהלי, משכורות גבוהות בעשרות אחוזים והכנסות נוספות רבות, ללא בקרה. עד היום עובדי הדסה, במיוחד הרופאים, לא הפנימו את הסכנה לפרנסתם ואינם מוכנים לוויתורים הנדרשים בשכר ובתנאי עבודה. הצהרות שנזרקו לחלל האוויר, כי 80 אחוז מרופאי הדסה ימצאו בנקל תעסוקה חלופית מעידות עד כמה אוויר ההרים של ירושלים משפיע על ראיית המציאות.

ההנהלה מצדה לא פרסמה עד כה תכנית הבראה ריאלית וכל מה שנשמע ממנה הוא דרישה ממשרד האוצר להזרים כסף. הליכה על פי תהום היא לעיתים מדיניות נועזת אך לרוב מדובר בחוסר אחריות. אם בית החולים יגיע לפירוק, ספק אם אפשר יהיה לאסוף את השברים. פיצול הדסה לשני בתי חולים או רכישתו על ידי אחת מקופות החולים ישימו קץ למצוינות של הדסה, רפואית ואקדמית.

בית חולים איננו מפעל שאפשר לפרק ולהשבית ולאחר מכן לבנות מחדש. השבתת בית החולים תהיה אסון בריאותי לתושבי ירושלים.

המעיין של ארגון נשות הדסה אינו מסוגל להגביר משמעותית את הזרמת הכספים. הזרמת כסף מאוצר המדינה להנהלה הנוכחית של הדסה היא בזבוז בלתי אחראי של כספי ציבור. כל זמן שלא יחול מהפך של ממש במאזן האימה שבין התבצרות העובדים בעמדותיהם לבין ההנהלה המוברגת לכסא, המוסד המפואר הזה הוא בור ללא תחתית. הפיתרון היחיד הריאלי הוא שהמדינה תקבל אחריות לחוב של הדסה ותקח לידיה את ניהול המרכז הרפואי בסמכויות המקובלות לגבי כונס נכסים. פירושו המעשי של משפט זה הוא שיש להלאים את הדסה, לבנות אותה מחדש על בסיס כלכלי-חברתי המתאים לדפוס הישראלי ולכיס הציבורי ואז אולי אפשר יהיה להחזיר את המושכות להנהלה חדשה.

כיוון שעובדי הדסה ורופאיה אינם עובדי מדינה, תיאגוד בית החולים בעתיד לא ידרוש מהפכים ולא ילווה במלחמות. כל יום שבו המדינה מניחה להדסה לדמם עולה המון כסף, עולה בבריאות של חולים ומערים קשיים גדלים והולכים על תהליך השיקום.

פרופ' מוטי רביד הוא המנהל הרפואי במרכז הרפואי מעיני הישועה