[rating=3]

פול אוורהוף (דיטר האלרוורדן) היה פעם אצן מפורסם, בעיקר כשזכה במדליית זהב בשנת 1958. עתה, משעבר את גיל 70, עליו לעבור להתגורר בבית אבות עם אשתו, מרגוט (טטיה סיבט). הוא מרגיש כמהגר זר ומחליט לשפר את חייו – ומתחיל להתחרות לקראת מרתון ברלין (יותר מ-42 קילומטרים). על אף התנגדות הנהלת בית האבות, פול מתאמן בכל רגע פנוי, בתמיכת אשתו ושאר הדיירים – כשכולו חדור מטרה.

 זהו תפקידו הטוב ביותר של דיטר האלרוורדן, אחד מאבני הדרך של הקומדיה הגרמנית של ימינו, והוא במציאות מתקרב לגיל 80. האלרוורדן מגלם דמות שידעה ימים טובים, אך תקופה זו נמוגה מזמן. אשתו אמנם גרה איתו, אך לבתם בירגיט (הייקה מאקאץ', אהבה זה כל הסיפור"), דיילת אוויר שתמיד בטיסות, אין זמן או סבלנות לטפל בהוריה. העצב והרוטינה היומיומית של הזוג המבוגר, הם בעצם אלו שגם משנים את פול. 

הסרט מחזיק בכל התכונות הנצרכות לדרמה-קומית: דמויות ראשיות שקל להזדהות איתן, שחקני משנה מצויינים, הומור וסיפור מרגש ברקע. הסרט גם מעביר מסר פוליטי חריף על מצב בתי האבות בגרמניה כיום. הקשישים מועברים ל"מחסני זקנים" ונשכחים על ידי משפחותיהם, שם הם זוכים לכל מיני פעילויות הקשורות בריפוי בעיסוק – לא משנה אם האדם בנוי פיזית או מנטאלית להתמודד עם סביבה זו. 

סצנות מסוימות מהסרט מזכירות את "קן הקוקייה" של מילוש פורמן. מעין מסר על החברה הבורגנית, על האתיקה הרפואית ואפילו על טיפולים פסיכיאטריים מיותרים, שיכולים לגרום רק לנזק. הסרט אמנם רווי בדמויות סטריאוטיפיות וגם בלא מעט קלישאות, אשר חלקן חוזרות על עצמן גם מספר פעמים, אך כנראה שזה מה שמחפשים בקולנוע הגרמני של היום.

 בסופו של דבר, "בחזרה לחיים" הוא סרט מעניין, מסקרן ומעורר תקווה, בעיקר כדי לראות כיצד האלרוורדן מגלם בצורה נפלאה את דמותו, באופן כזה שאומר – "תתעוררו, הגענו לגיל מבוגר, זה לא אומר שנגמרו החיים". אם אהבתם סרטים גריאטריים שיצאו לאחרונה, בעיקר כאלו שבהם קשישים מורדים בבית האבות שבו הם מתגוררים (כמו "השיר של מריון" או "קוורטט") – "בחזרה לחיים" הוא הסרט בשבילכם.