יש רגעים נדירים שבהם פוליטיקאי ישראלי מתעלה על האינטרס האישי, ומוכן לשלם מחיר עבור עמדה עקרונית. רגע כזה התרחש במהלך השבוע כשהשר גלעד ארדן, שעומד בראשות המשרד להגנת העורף, שלח מכתב לנתניהו שבו הוא ממליץ לסגור את המשרד המופרך שמנוהל על ידו.

"כל יום שעובר ללא הסדרת האחריות להכנת העורף פוגע בהיערכות המיטבית למצבי החירום הנמצאים בפתחנו", ציין ארדן במכתב שמוען לראש הממשלה, "לאור העובדה הזו, אני ממליץ שתביא בפני הממשלה הצעת החלטה לסיום פעילות המשרד להגנת העורף ולהטמעת יחידותיו במשרד הביטחון".

מכתבו של ארדן עשוי לשים קץ לפארסה הביורוקראטית, שהחלה כבר בדצמבר 2013. אז, בשלהי השנה שעברה, השר ארדן תבע לקבל לידיו את האחריות על פיקוד העורף. בשיחות סגורות, שבאורח פלא דלפו לאמצעי התקשורת, השר נשמע נחרץ. וכך צוטט "האחראי" על העורף באחד האתרים: "אם בתוך חודש, עד סוף ינואר, לא יתקבלו החלטות שיעניקו לי סמכויות, ובין היתר את האחריות על פיקוד העורף, אתפטר מתפקיד השר להגנת העורף".

האיום של ארדן התקבל בגיחוך בקרב יריביו הפוליטיים ודווח בנימה ספקנית מצד אנשי התקשורת. "הוא מנסה לגרוף כותרות", צוטט גורם פוליטי, "אין סיכוי שיממש את האיום הפופוליסטי".

הדברים הגיעו לשיא כשגורמים עלומים בצה"ל גויסו למאבק הפוליטי בין ארדן ליעלון (שסבר כי ההגנה על העורף צריכה להישאר בסמכות משרד הביטחון), וצוטטו כמי שקוראים לפירוק "המשרד המיותר" להגנת העורף. אייל אייזנברג, אלוף פיקוד העורף, התגייס למערכה הקריטית (נגד השר, לא לטובת העורף) כששיגר מכתב חריף שהופנה לראש הממשלה ולשר הביטחון. אייזנברג התלונן כי המשרד להגנת העורף "מייבש" את הפיקוד באחריותו ונמנע מהעברת תקציבים. מבחינה מהותית, ייתכן כי אלוף הפיקוד הטיח ביקורת מוצדקת, אך המציאות שבה קצין, בכיר ככל שיהיה, תוקף שר בממשלה במכתב שדולף לתקשורת, צריכה להטריד כל אזרח במדינה.

השבוע, לאחר שתביעתו לקבל את הסמכויות על העורף לא נענתה בחיוב, ארדן ביקש להתפטר. השר להגנת העורף, שמשמש גם כשר התקשורת, נקט בצעד אמיץ שמעיד על יושרה ציבורית. נכון, צריך להמתין ולראות שהשר יממש את הצהרתו, ואולי הוא טעה מלכתחילה כשהסכים להתמנות לתפקיד, אך עצם הנכונות להתפטר היא גישה נדירה במחוזותינו.

נותר רק לקוות שיתר השרים הלא-נחוצים בממשלה, כמו יובל שטייניץ (השר לנושאים אסטרטגיים, לענייני מודיעין, ועוד תארים חסרי תוכן ומשמעות) והשר "לאזרחים ותיקים" אורי אורבך (אגב, למה אין שר לאזרחים עם שיער בלונדיני?), ישאבו השראה מארדן וינטשו את המשרדים המיותרים שגוזלים כספי ציבור.

האקט ההגון של ארדן מבליט בפעם המי-יודע-כמה את חולשתו של בנימין נתניהו. במקום להקרין מנהיגות, ולהכריע במחלוקת שנתגלעה בין ארדן ליעלון, נתניהו העדיף לראות את שני שריו מתקוטטים. הוא הבטיח פעמיים לחוקק את "חוק העורף", שיעניק סמכויות ברורות למשרדו של ארדן, אך בהתאם למנהגו בקודש לא עמד בהטחתו.

באוגוסט 2013 התקבלה החלטת ממשלה להעביר סמכויות שונות למשרד להגנת העורף, אך משרד הביטחון השתמט מיישום ההחלטה. במילים אחרות, נתניהו שוב עשה את הדבר האהוב עליו ביותר בכל ימיי שלטונו – מריחת זמן, בריחה מקבלת החלטות, והימנעות מכל פעולה שכרוכה בסיכון פוליטי.

אם ביבי היה מתערב ומתייצב בגאון לצד אחד השרים, הוא עלול היה להרגיז את ארדן או את יעלון – דבר שהיה בהכרח גורר משבר פוליטי. הוא העדיף להוריד פרופיל ולהשקיף על הצ'ילבות מהיציע, בתקווה שהעניינים ייפתרו או ייעלמו מעצמם. אז מה אם בינתיים העורף מופקר לחלוטין, וועדת החקירה הבאה, שתכונס לאחר עוד מלחמה כושלת, יכולה כבר לכתוב את מסקנותיה?

ואחרי כל זה, קשה להבין איך ציפי ליבני מאמינה (או שמא מתעקשת להאמין) כי ראש הממשלה, שמתחמק מכל החלטה, ניחן בתעוזה הדרושה כדי להוביל תהליך שלום. ואולי "מיסיס קלין", בניגוד לגלעד ארדן, מעדיפה להידבק לכיסא וליהנות ממנעמי השלטון.

[related-posts title="מאמרים קודמים של תומר פלג"]