הקירבה בין סדר פסח ליום השואה, מעוררת מחשבות. אחד הערכים המדוברים ביותר בסדר פסח שחגגנו לפני זמן לא רב, הינו: “והגדת לבנך”. רובו המכריע של העם היהודי יושב סביב שולחן ומקריא טקסטים בשפה תנכית שלא נהירה לרובנו. גם הלקח ההיסטורי והאוניברסלי של יציאת מצרים אינו נהיר דיו, ועדיין אנחנו מקריאים טסטים עלומים מתוך כבוד למסורת, או במילים אחרות – “בשביל הילדים”.

יום השואה המצוין היום הוא קרוב יותר ונגיש יותר להרבה יותר יהודים. ואולם, בעוד מספר שנים לא רב, ילדי השואה –  אלו שהיו ילדים בספטמבר 1939, כשחייליו של היטלר כבשו את פולין וסימנו את תחילתה של מלחמת העולם השנייה – יילכו לעולמם והעדות הישירה מהזוועות תיעלם יחד עמם.

המסורת של “והגדת לבנך” של יום השואה נערכת בדרך לאומית, באמצעות מוסדות המדינה. המדינה שבמהלך השנים הראשונות לקיומה התייחסה לניצולי השואה כאל “נפולת אנושית”, חבורה של פחדנים שלא התקוממו או לחלופין שקרנים וגנבים שנשארו בחיים על חשבון חבריהם, שינתה דרכיה וכך גם את מסורת הזיכרון. לא בכדי נבחר התאריך של פתיחת המרד בגטו וארשה למועד יום הזיכרון הממלכתי. חברי הכנסת בשנת 1951 ביקשו לציין גם את הגאווה על מלחמתם של היהודים בנאצים.

הוויכוח על זיכרון השואה ולקחיה לא תם מאז, אבל הכיוון המרכזי שבא לידי ביטוי בריבוי המשלחות לפולין ובנאומי מנהיגי המדינה לאורך השנים הינו: “להיות חזקים כדי שהשואה לא תתרחש בשנית לעם היהודי”.

אלפי נערות ונערים, מסוממים מרעיונות לאומניים יהודיים, פוקדים את מחנות ההשמדה על אדמת פולין וחוזרים עם סיסמאות שכאילו נכתבו מראש: “חזרנו יותר יהודים, יותר ציונים, אנחנו מבינים היום שצריך מדינה חזקה וצבא חזק”. בלי להיכנס  לדיון ארוך על המשלחות לפולין, שנפלה בחלקי הזכות להשתתף במשלחת הנוער הראשונה שנערכה לפולין (במסגרת השומר הצעיר ב-1986) אני רוצה להציע תכנית אחרת של “והגדת לבנך”.

כבן להורים ניצולי שואה, במהלך השנים נחשפתי יותר ויותר לסיפוריהם הטראגיים של הוריי ולהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה ומתוך ההיכרות שלי עם השואה (ומדף הספרים שלי עמוס לעייפה בספרים על התקופה), אני נוהג אחרת.

בעיניי, המסר שצריך להוביל את טקסי הזיכרון החשובים (לזכור ולספר חייבים) הוא מסר המחזק ערכים אנושיים אוניברסאליים. למשל, חמלה ורגישות לסבלם של בני אדם באשר הם. העם היהודי למוד הסבל, חייב להיות רגיש לסבלם של אחרים, חלשים יותר ופגועים יותר. את הדברים הללו אני אומר לבני יום יום וביום השואה בפרט. עבורי זה חשוב לא פחות מסדר פסח, הלא הוא חג החירות וחג האביב.

אביב העמים, הוא כינוי למאבק לחירות ולשורת מהפכות בכמה ממדינות אירופה בשנים 1848-1849. רוב המהפכות היו מהפכות לאומיות שמטרתן השגת עצמאות מדינית, אך חלקן – מהפכות פוליטיות וחברתיות. במהפכות אלה לקחו חלק אזרחים רבים. ואמנם בתקופה זו עלה כוחם וגברה מעורבותם בחיי המדינה.

רוב מהפכות אביב העמים דוכאו בתוך חודשים ספורים, אך עקרונות החירות והשוויון שהלוחמים דגלו בהם חיזקו וביססו את הליברליזם ואת התנועות הלאומיות בקרב עמי אירופה גם בשנים הבאות.

רעיונות וערכים אנושיים אוניברסאליים עדיין חסרים לנו כאן לפני יום השואה, ביום השואה וככל הנראה גם אחריו.