לפני עשרה ימים ניסיתי לברוח מהמלחמה לחופשה קצרה בארצות סקנדינביה הקרירות והשלוות. להגנתי עלי לציין שהחופשה הייתה מתוכננת ומשולמת מראש, ובכלל, חופשת קיץ היא מנהג נפוץ בקרב עמים תרבותיים שאינם מצויים במלחמה מתמדת, עמים שהיינו רוצים להידמות אליהם. מלבד זה, ידוע שחופשת קיץ חיונית לבריאותו הנפשית של הנופש, בעיקר אם איתרע מזלו והוא חי בארץ חמה מסוימת במזרח התיכון. אשר על כן ולמרות ירי הטילים מעזה ופתיחת מבצע "צוק איתן" ואולי דווקא בגללם, קמנו בן זוגי ואני וטסנו צפונה. אלא שמהר מאוד התברר שהבריחה נכשלה והחופשה הייתה עגומה למדי.

לא רק את החום הבאנו אתנו מהמזרח התיכון לפינלנד הרחוקה, שזקניה לא זוכרים קיץ חם כל כך בחמישים השנה האחרונות, גם את הדאגות הנטועות עמוק בתוכנו. מה שמוכיח בפעם המי יודע כמה שהבן אדם לא יכול לברוח מתבנית נוף מולדתו, ודאי לא כשהוא משאיר מאחוריו ילדים ונכדים. ודאי לא כשבני דני גויס בצו שמונה ביום שלפני הנסיעה. אז  נכון שאוצרות הארמיטז'  מדהימים, ונכון שאין דומה לבלט בתיאטרון מרינסקי וששיט בין האיים בחופי פינלנד הוא חוויה מרנינה ומרגיעה מאין כמוה, אבל לא כשהראש מתפוצץ מדאגות לנשארים בארץ. וגם כשהתקשרתי יום יום לדני ופעמים אחדות הוא אפילו ענה לי, נשארתי עצבנית ודואגת פן ייפגע בשעה הבאה.

מתברר שאי אפשר לברוח מהחרדה ומהכעס. ואיך לא אכעס למראה התמונות שראיתי כל ערב על מסכי ה-CNN וה-BBC, תמונות של ילדים הרוגים, שכונות הרוסות, נשים בוכות ונחשול של פליטים חדשים נושאים צרורות על כתפיהם. 

בקיצור, אתמול חזרתי לאותה מלחמה שממנה ברחתי. אלא שעשרות חיילים, צעירים במיטב שנותיהם, שהיו בין החיים ביום שנסענו, אינם אתנו עוד, ועשרות משפחות הרוסות ועשרות אמהות בוכות ותבכנה עוד ימים רבים. אני כותבת את המילים האלה בידיעה שאם המלחמה הזאת תימשך עלולים חיילים נוספים לאבד את חייהם ועשרות  אחרים להיפצע ולהישאר נכים כל חייהם. ואיך אגן על דני? מה אעשה אם ייפגע? אנא אוליך את הזעם, הצער ורגשי האשמה?

כאחות שכולה אני יודעת שהאסונות האלה קורים לא רק לאחרים. תוך שאני כותבת את המשפטים האלה מופיע על המסך מבזק חדשות: "שלושה חיילים נהרגו בשעות הצהריים במהלך פעילות מבצעית בדרום רצועת עזה. כך מסר דובר צה"ל" ומחר יופיעו פניהם הצעירות של השלושה על דפי העיתונים ובאתרי החדשות.

אסור לתת לטירוף הזה להימשך. מוכרחים לקרוע את המסכה השקרית של "אחדות העם" ושל "מלחמת אין ברירה". אסור שהמוזות ישתקו כשהתותחים רועמים. והיכן היא זעקת אחיותיי האמהות שבניהן נשלחים להרוג ולהיהרג. הגיעה השעה לקרוא בראש חוצות: חדלו ממעגל ההרג. הצילו את חייו של דני ושל עשרות החיילים שעלולים לאבד את חייהם בכל יום נוסף של המלחמה האיומה הזאת. צריך לצאת מול מחרחרי המלחמה שאינם שותקים לרגע, ששבים וקוראים להיכנס בהם, להוריד אותם על הברכיים, לחזור ולכבוש את רצועת עזה ועוד דברי שטות מהסוג הזה.

האמת המרה היא שאי אפשר להכניע את הפלסטינים כמו שאי אפשר להכניע עם שנמצא במצב של כיבוש ודיכוי כמעט יובל שנים. יותר ממיליון וחצי אנשים חיים בעזה הנצורה וחשבתם שלא יתקוממו?  מה היינו אנו עושים במצב חסר תקווה כזה? האם בנינו היו יושבים בשקט? האם חיילי צה"ל הלוחמים בדרום לא היו מנסים להשתחרר מהכיבוש/מהמצור? האם האצ"ל והלח"י  לא הרגו חפים מפשע במאבקם נגד הבריטים בתקופת המנדט?

חבל שהפלסטינים אינם מחסידי מהטמה גנדי  ואינם פועלים בדרכים לא אלימות. רע מאוד שהם יורים טילים על אוכלוסייה אזרחית. אלא שממשלת ישראל איננה ממשלת הוד מלכותו שהבינה את מהלך ההיסטוריה ופירקה את האימפריה הבריטית בתוך שנים ספורות, ללא שפיכות דמים מיותרת. אצלנו, כשאין טרור לא מדברים עם הפלסטינים. על שקט גומלים להם בהקמת התנחלויות ובמופעי תג מחיר, ושקט מצדם נענה בהתעלמות מוחלטת.

היום אנחנו נמצאים בעיצומו של עוד סיבוב במעגל הדמים. כבר היינו בסרט הזה פעמים רבות מדי בעבר. החל באריק שרון ש"צרב להם את התודעה" וכלה במבצעים צבאיים בעלי שמות יצירתיים כמו "גשמי קיץ", "עמוד ענן" ו"עופרת יצוקה" שבכל אחד מהם הטילו  טייסנו המצוינים טונות של חומר נפץ על תושבי עזה ובתיה, ואף על פי כן, הם, קשי תפיסה שכמותם, אינם מוותרים, אינם נכנעים וממשיכים להילחם.

מאות ואולי אלפים בודדים של אנשי חמאס המצויים בתנאים של מצור קשה מצליחים לשבש את החיים במדינת ישראל החזקה, בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון החמושה מכף רגל ועד ראש, שמוציאה כשישים מיליארד שקל בשנה על ביטחון ו… אין ביטחון. כמה מאות מחבלים מוכיחים במחזוריות אכזרית, שהמיליארדים האלה שחסרים כל כך במערכות הבריאות והחינוך אינם מקנים לנו ביטחון. סיפור דוד וגוליית אלא שהפעם אנחנו מגלמים את גוליית ומשתדלים לשכוח את סופו. שוב מתברר שביטחון אינו נקנה בדם ולא בדמים. ביטחון משיגים רק על ידי בריתות והסכמים. 

הדרך היחידה לשמור על חייהם של דני וחבריו המגויסים היא בוויתור על תמונת ניצחון ועל כבוד מדומה. הדרך היחידה היא בהסכמי פשרה שעיקרם תמיכה בממשלת האחדות בין הפאתח והחמאס, הכרה במדינה פלסטינית לצד ישראל, הסרת המצור מעל רצועת עזה וסיום הכיבוש. דני וחבריו לא רוצים שתמונותיהם יופיעו בעמוד הראשון בעיתון. הם רוצים לחזור הביתה לאשה, לילדים, לעבודה ולשגרה.

[related-posts title="מאמרים קודמים של מיכל פנט-פלג"]