[rating=2]

מרתק לראות כיצד השחקנים הצעירים שהופיעו בסרטי "הארי פוטר" פורצים דרך בעולם הקולנוע שמעבר לבית-ספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות. אולי יום אחד נוכל להזכיר את שם השחקן, ובסוגריים שלאחר מכן נציין שם של סרט אחר שבזכותו התפרסם, מלבד "הארי פוטר". לאמה ווטסון היה קצת מזל ("כמה טוב להיות פרח קיר", "בלינג רינג") ואפילו רופרט גרינט נראה לאחרונה כסוחר סמים בסרט "צ'ארלי חייב למות". ההצלחה הגדולה ביותר רשומה דווקא לדומהל גליסון ("פרנק", "כל הזמן שבעולם").

בדיוק כמו בספרים, האתגר הגדול ביותר מוטל על הארי עצמו. כולנו גדלנו עם דניאל רדקליף, וצפינו כיצד הפך לשחקן מוכשר למדי. הוא הצליח לגלם תפקיד ראשי בתיאטראות לונדון בהצגה "אקווס" (בעירום מלא), מילא בצורה הולמת מאוד את משורר דור הביט, אלן גינזבורג, בסרט ("הרוג את יקירייך") ואף נשאב לשטח סרטי הקומדיה הרומנטית בסגנון יו גרנט ("אם אשאר").

אבל הסיפור האפל של "קרניים" הוא כנראה קפיצת המדרגה הגבוהה ביותר שלו עד כה. רק חבל, שהסרט עצמו לא יכול היה להיות טוב יותר. הסרט נפתח כש-איג פאריש (רדקליף) וחברתו לחיים, מרין (ג'ונו טמפל, "כפרה"), מתעלסים ביער, והיא שואלת אותו אם הוא "מקורנן" (באנגלית "Horny", מלשון חרמן). מילת פטיש עדינה זו היא סימן לרמת הסרט בהמשך. הסיפור עוסק בחקירת רצח, חשודים, האשמות שווא ועוד, ופתאום המסך נפרץ ועובר לעולם הפנטזיה הנוצרי: צלבים, גיהינום, כומר, כנסיה, שטן, מלאכים ושאר קמעות, וכל זאת במטרה להביא לפיתרון תעלומת הרצח.

במאי "קרניים", אלכסנדר אג'ה, עשה סרט אימה אחד איכותי ומאוד מוערך ("מתח גבוה"), לפני שהחל ליצור מהדורות חדשות ובינוניות עד מאוד לסרטי אימה קלאסיים ("גבעות הפחד"). העלילה שאובה מתוך הספר של ג'ו היל (בנו של אמן ספרי האימה, סטיבן קינג), ולצערנו היא בנויה מיותר מדי שינויי אווירה וקפיצות בזמן, שלצופים קשה להתמודד איתם. רדקליף כשרוני בצורה יוצאת דופן מכדי להיכשל בתפקיד, אבל כבר ראינו אותו בתפקידים ראויים אחרים. אם כי עדיין מוזר לראות את הארי פוטר מעשן, מקלל ושותה אלכוהול.

התערובת המוזרה בסרט של הומור חלש ולעיתים מוגזם, מול פנטזיה, אימה ואלימות, גורמים לצופה להבין שהארי צריך עוד לגדול, וכי האגדה האפלה והחלשה בסרט זה היא רק עוד צעד אחד קטן שלו לקראת גדולה.