[rating=4]

לכידות של קבוצות מדוכאות היא עיקר העלילה ב"גאווה", סרט מהנה למדי המבוסס על סיפורה האמיתי (לכאורה) של קבוצת לסביות והומואים בריטיים, שסייעו ותמכו בכורי הפחם הוולשים ששבתו בתקופת ימיה האפלים ביותר של ממשלת מרגרט תאצ'ר.

סרטו של הבמאי מת'יו וורקוס ("סימפטיקו") קצת יותר מדי חלקלק, סטריאוטיפי ונוסחתי, אבל יחד עם זאת, מרומם בצורה נפלאה ולעיתים גם מסחטת דמעות. הוא עושה זאת באמצעות צוות שחקנים בריטים נהדרים: דומיניק ווסט ("ג'ון קרטר"), אימלדה סטונטון ("מלפיסנט"), פאדי קוניסדיין ("זהות אבודה") וביל נייהי ("מלון מריגולד האקזוטי").

בהתאם לסיפור שהתרחש ב-1984, כורי בריטניה החלו לשבות, במחאה על סגירה מתוכננת של 20 מכרות ואובדן מקום העבודה של 20,000 כורים. קבוצה של גאים פעילים חברתיים בלונדון, בראשותו של מארק אשטון (בן שנצר, "גנבת הספרים"), מחליטה לסייע לשובתים באמצעות גיוס כספים. הם מתאחדים ומתחילים בפעילות הנדבנית בעיירה וולשית קטנה.

"גאווה" עובד יפה בכמה רמות, אך בעיקר ברגעים שבהם צריך להשתמש בממחטה כדי לנגב את הדמעות. עם זאת, פה ושם יש גם פגמים: מספר סצנות שבהן הבמאי הולך על קצה האצבעות ומשתדל לא לפגוע באף צד, אבל בכל זאת הן מאוד סטריאוטיפיות למרות הביצוע האיכותי. כך לדוגמה, ווסט מגלם הומו מצועצע, ומדגים את כישורי ריקוד הדיסקו שלו לכורים. יש גם מספר עלילות משנה מופרכות מדי, כמו אלו הכרוכות בפיוס עם הורים, או יציאה קולנית מן הארון.

אבל יש בסרט גם תחושה אמיתית של הכורים ומאבקם, שמגיעה בדרך בלתי נשכחת בסצנה שבה נייהי (נפלא כתמיד) אומר לידידיו הגאים שבעיירתו: "הכורים והגאים הם אותו הדבר". למעשה, זה לא ההומופובים שהם רשעים אמיתיים ולא קטנים, אלא ממשלת תאצ'ר והעיתונות הצהובה של הימין, שמעוניינות בדבר אחד בלבד: לרסק את הכורים ואת הגאים עד עפר.

הסרט מבוים בצניעות קולנועית, אך מחוזק מאוד מבחינת הליהוק, ו"גאווה" מסתיים בנימה שמבטיחה שלא תישאר עין יבשה אחת באולם הקולנוע. פגום ככל שיהיה, הסרט מדגיש ומטמיע בלב הצופים את הזכות החשובה ביותר של כולנו: כבוד האדם כבסיס והמקור לכל זכויות האדם.