אם הבחירות כבר נכפו עלינו, מן הראוי שנוציא מהן משהו. שלושה דברים גדולים עומדים לפתחנו: הראשון, פיתוח המשק וטיפול ביוקר המחיה והפערים המתרחבים; השני, מתן תשובה לחולשתם הגדולה של מערכות חיינו במדינה ובראשן הפוליטיקה שלנו; השלישי, רעיון שתי המדינות לשני העמים. אני טוען כאן שההכרעה באשר לתהליך המדיני בינינו לפלסטינים הוא הדבר בעת הזאת. יתר הנושאים, החשובים כשלעצמם, אינם מצדיקים הליכה לבחירות.

הנושא החברתי-כלכלי הוא אכן חשוב ביותר, אך הבחירות שלפנינו לא יתרמו לו כהוא זה. באופן כללי אפשר לזהות הסכמה רחבה בין כל חלקי החברה באשר לצורך לפעול בתחום זה כנדרש. עם כל הרצון הטוב של כולנו, הרבה לא נצליח להשיג אם לא נבסס בתוכנו עוצמה של חיים דמוקרטיים, שתאפשר לנו לנהל שיח ציבורי פורה ואיכותי ולא מסית ומדיח, תאפשר ליצור הסכמות לאומיות נרחבות ותאפשר להכין תכניות ולהוציאן אל הפועל. רק כך נצליח להתגבר על הקשיחויות הרבות במשק, שהן פועל יוצא של רשת ענפה של קשרים לאינטרסים מיוחדים ולחלוקה שטפחה וצמחה בקרבנו עם השנים. אנו יודעים מה צריך לעשות, אך פרט לדיבורים על דיבורים הרבה לא נוכל להשיג.

אשר לפוליטיקה שלנו, כאן אפילו אין הכרה מינימלית בחומרת הדברים ובצורך שלנו לפותרם. גרוע מכך, למעשה אין מתקיימים בתוכנו חיים פוליטיים של ממש. יש כאילו אחד גדול. פיקציה מופלאה. ועל כך אני כותב בהרחבה בספרי על הפוליטיקה הישראלית "לקראת פרדיגמה חדשה". וכשאין פוליטיקה גם אין עוצמה דמוקרטית. וכשאין עוצמה דמוקרטית, נמנעת מעמנו היכולת לקבל החלטות טובות ולהוציאן אל הפועל. ואנו חיים במציאות שמייצרת לחברה ולמדינה הפסדים עצומים בכל גזרות חיינו. זהו כשל דורי ענק שבחירות מזדמנות כלשהן לא יביאו לנו כל רפואה ומזור. אני, על כל פנים, אינני מזהה יכולות שכאלה בעת הזאת בממלכתנו.

נשארנו עם הסיפור של שתי מדינות לשני העמים. כאן נידרש להגיע לידי הכרעה לאומית בהקדם, בטרם יתהפכו עלינו הדברים לרעה, וזו השעה לעשות כן. באופן מפתיע אולי אני סבור שהשיבוש הגדול נוגע דווקא לפגיעה המאוד חמורה בלכידות החברתית-לאומית שלנו, ולא בשל איזה פתרון אפשרי וקונקרטי שניצב למולנו, וכל שנותר לנו הוא לקוטפו, ואם נתמהמה לעשות כן העולם כולו יסתער עלינו. בולט הדבר עד מאוד בשיח הציבורי בתוכנו, שהוא מוטה משאלות לב וחסר התייחסות לרלוונטי והאפשרי בחיינו. כך הימין הקיצוני וכך גם השמאל הדוגמטי. זה צריך להיות נושא הבחירות המרכזי, אם כן. אנו נדרשים לשיח ענייני ומקצועי ככל האפשר, ובעיקר עלינו להבין שכוונות טובות ורצון טוב אינם מספיקים ויש לעיתים לבולמם כדי לאפשר את ליבון הדברים כנדרש.

האירוע האחרון, שממחיש זאת בעוצמה רבה, הוא המעשה בו קבוצת אנשים גדולה ונבחרת, מבית מדרשו של השמאל הישראלי, חתמה על פנייה לפרלמנטים באירופה שיקבלו החלטה על הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67'. בבמת השמאל העיקרית של חצרותינו, עיתון "הארץ", אפשר לקרוא מאמרים רבים המצדיקים את הרוח הזאת. אחד מהם הגדיל לעשות בהציעו לאמץ את התפיסה הטיפולית המקצועית, אשר ליחידים חריגים בחברה, ולהכילה על כלל ישראל, ולשולחו לאשפוז בכפייה. הפנייה לפרלמנטים היא סוג כזה של טיפול בכפייה. אנחנו "רופאי הנפש" מן השמאל לוקחים עלינו את הסמכות לכך. אנחנו יודעים טוב יותר מכולם מה נכון וטוב לעם ישראל שירד מן הפסים, על כן נשרוף את המועדון ונשבור את הכלים, כי זה צו השעה. נורא ואיום. חמור ביותר. אי אפשר לעבור לסדר היום על מעשים ומחשבות שכאלה.

כמעט ואפשר לומר שהשמאל בישראל השתגע וצריך לאשפזו. עליו לעשות חשבון נפש נוקב עם עצמו ועם דרכו בטרם הוא יוצא לרחובות ומשתולל. המציאות המדומיינת שלו איננה מתגשמת – מה לעשות. אז כמו בימות המשיח נפרמים כל החוטים ונפתחים כל הסכרים ומהומה גדולה. אילו רק ידע השמאל כי דפוסי פעולתו דומים להפליא לאלו של הימין הקיצוני – שנוא נפשו, והמכונה בפיו פשיסטיים – שבשאיפתו הבלתי מודעת לשליטה ולריבונות על המציאות ישנם יסודות עמוקים של פשיזם, יתכן שהיה צנוע וענו יותר ולא יהיר ומתנשא שכזה.

אסיים בכך שאומר, שהמציאות מחייבת אותנו לבחינה מחודשת של הרעיון השגור והמקובל של שתי המדינות לשני העמים. בין זה לבין סיפוח הגדה כולה ישנם פתרונות נוספים, ואין צורך להלך על הציבור אימים. בעיקר עלינו לאמץ את התפיסה שלא הכול תלוי אך ורק בנו, ושכל פתרון בר היתכנות ובר קיימא חייב להכיל בתוכו גם את חלקם ואת אחריותם של הערבים בפתרון הבעיה. השאיפה לשלום היא נכונה, אך עליה להיות מעוגנת במציאות הכאוטית הנוראית השוררת באזורנו. ישראל איננה ניסוי בהיסטוריה שאפשר להמר עליו. זה מה שצריך לעמוד על סדר יומנו בבחירות אלה.

הכותב הוא מחבר הספר על הפוליטיקה הישראלית "לקראת פרדיגמה חדשה". 

[related-posts title="מאמרים קודמים של נמרוד נוי"]