[rating=4]

"בירדמן" הוא סיפורו של שחקן קולנוע מן העבר המנסה להעלות מחזה בברודוויי. השחקן הוא מייקל קיטון ("באטמן"), שמרחף, דואה ועף, פשוטו כמשמעו, אבל בעיקר נראה כאילו הוא מתקדם לכל עבר, וללא הרבה מאמץ.

"בירדמן" הוא אסופה עצומה של טריקים, התחכמויות ורמזים קולנועיים, ואם מביטים רק על הצד הטכני, ניתן לקבוע שיש כאן הישג טכני עצום. נראה כאילו הסרט צולם בטייק רציף אחד (על ידי עמנואל לובצקי הדגול), כסיפור עלילתי המתאר את הקריירה של ריגן תומפסון (קיטון), המאבד את דעתו, הקריירה שלו ואת כספו, בזמן שהוא עושה חזרה לשחקני תיאטרון להצגה בעיבודו, שנכתבה על פי סיפור קצר של ריימונד קארבר. מבחינה חזותית, אין נקודות עריכה בסרט, או שהן הוסתרו בערמומיות כל כך טובה, עד שהן פשוט בלתי נראות. "בירדמן" זורם כנהר גועש.

לצורך העלילה בסרט, המקבילה לחייו האמיתיים והמציאותיים של קיטון, ריגן גילם גיבור-על עם נוצות (רמז מובהק ל"באטמן"), וזה הפך אותו בזמנו לעשיר ומפורסם, אבל לא מאושר. הפוסטר של הסרט "בירדמן" (הפיקטיבי למעשה) תלוי בחדר ההלבשה שלו, ודמותו כגיבור-על רודפת אותו ומהדהדת בראשו, ואף מבקרת את החלטותיו, מערערת את הביטחון העצמי שלו. כמו תוכי פיראטי היושב על כתפו ומנקר באגו שלו.

הבמאי המכסיקני, אלחנדרו גונסלס איניאריטו הופך את דמותו של בירדמן לאמיתית, ומוסיף לה קסמים וכישופים (אפקטים קולנועיים). אנו רואים את קיטון מרחף כמטר מעל הרצפה כבר בסצנה הראשונה, רגל על רגל, כאילו הוא עושה מדיטציה באוויר – ובתחתונים.

האם ריגן יכול לעוף? כן, ואף להזיז חפצים בחדר. אם הוא ממש רוצה – הוא יכול לדאוג שזרקור ייפול על ראשו של שחקן שהוא לא אוהב. עובדה זו מכניסה לתחילת הסרט את השחקן אדוארד נורטון, יומיים לפני הפתיחה החגיגית של ההצגה בבימויו של ריגן. נורטון משעשע מתמיד בתפקיד מייק שיינר, יקירם של המבקרים ואגואיסט חסר מעצורים (רמז לדמותו בחיים של נורטון). הוא יודע את הטקסט בעל פה, אבל הוא משכתב אותו בכל מקרה. פוגע ומבזה בכל מי שסביבו ולא מתבייש גם מזיקפה על הבמה באמצע ההצגה.

אם לא הבנתם עד עתה, "בירדמן" הוא קומדיה אירונית שלועגת לכל עולם התיאטרון והקולנוע. זו סאטירה קיומית, מתוחכמת וכואבת, שנעשתה על ידי במאי שהחליט לבחון את האגו שלו עצמו – ושם את עצמו לצד הבמאים הגדולים בהיסטוריה. כן, אלפרד היצ'קוק עשה את זה לפני 66 שנים בסרט "החבל" (1948), ואז זה היה עם תפאורה ואמצעים טכנולוגיים פרימיטיביים יחסית. איניאריטו, עם זאת, משתמש בכל הקסם הדיגיטאלי שברשותו, משימוש בצבעים מאוד מוגדרים ועד חיבור מדויק של הסצנות – לכדי תפירה מושלמת.

אין חוק או כלל קולנועי שלא נשבר בסרט. עריכה אמורה להיות אבן פינה קולנועית, אך עדיין לא רואים או מרגישים אותה. פעולה רציפה של כל האירועים המתרחשים אומרת שהצופים זוכים לראות קיטון באופן אינטנסיבי, כאילו אנו דורכים בנעליו, בעוד הוא מתנודד ממשבר אחד למשנהו. לעיתים הבמאי ממש מרמה אותנו – המצלמה יוצאת מהחלון ומחליקה מטה במורד שתי קומות, ואז מצטרפת לצוות השחקנים שעושה חזרות על הבמה, ומסתבר שזה ארבע שעות מאוחר יותר. הזמן בסרט הופך חסר משמעות, ובכל זאת – כל מה שקורה מקבל רמה של דחיפות בהולה, כמו ההכנות לקראת ערב הבכורה של ההצגה.

לאיניאריטו תמיד היו הרבה שאיפות קולנועיות בצורה ובתוכן. אפשר לראות את זה בסרטים "בבל" (2006) או "ביותיפול" (2010), שגם שם הוא טיפל בנושאים מורכבים, מלאי ייסורים, מתוחכמים באופן דרמטי, גם אם מעט יבשים. "בירדמן", בניגוד לקודמים, הוא באופן בלתי צפוי מצחיק. הבעיה היחידה שעלולה להיות כאן – שהטריק האמנותי יאפיל על העלילה מלאת הרבדים. עם זאת, לא הבמאי ולא קיטון נותנים לזה לקרות. קיטון הוא שחקן חזק, מלא באנרגיה קומית (כמו ב"ביטלג'וס" למשל). הוא מביא איתו תחושה של פאניקה ונחישות הרואית במקביל. בשביל עובדה זו הוא מועמד לאוסקר, ואף זכה על כך בגלובוס הזהב.

הסרט "בירדמן" הוא בעל הסבירות הגבוהה ביותר לזכות באוסקר שיתקיים בקרוב. אם אתם מוכנים למשהו שישאב מכם את כל תשומת הלב, האנרגיה וההיגיון, היו מוכנים לטירוף חזותי ועלילתי כפי שמעולם לא ראיתם, עד שנחת כאן "בירדמן".