לפעמים צריך ללכת רחוק כדי להגיע קרוב. כך למשל, אפשר כמעט להתנסח ולומר שהשמאל בישראל הוא תוצר מובהק של פילוסופיית ההשכלה ואילו הימין בה של הפילוסופיה הרומנטית.

כך כותב פרופסור יוסף אגסי בספרו "בין דת ולאום":

"תנועת ההשכלה הייתה תנועה אידיאליסטית, שניסתה לראות את כל בני האדם כשווים ולבנות פילוסופיה מדינית המבוססת על רעיון חירות האדם באשר הוא אדם. תורה זו אינה מציאותית ובהכרח נכשלה. ירשה אותה תורת הריאקציה שסיגלה לעצמה פילוסופיה רומנטית, על פיה הלאום הוא החברה, והחברה קודמת לפרט שאינו אלא איבר מאבריה. היא ראתה את האדם הפשוט כחסר השכלה ועל כן חסר יכולת שלטון עצמי – חסר אוטונומיה. הווה אומר: אינו ראוי לחרות".

"רעיונות ההשכלה, כולל חירות הפרט וזכויות האדם, הם שהביאו את הרוחות שגרמו למהפכה הצרפתית, ועוד קודם לכן נכתבו בהצהרת העצמאות ובהצהרת זכויות האדם והחוקה המקורית של ארה"ב".
"תנועת ההשכלה לחמה למען חופש הפרט והתעלמה מחירות לאומית, ואילו הרומנטיקה לחמה לחירות לאומית וראתה את חופש הפרט כמוגבל לשרות האומה. התוצאה הייתה – תהפוכות, מלחמות ומלחמות-אזרחים שהיו באירופה מאז המהפכה הצרפתית ועד לאמצע המאה העשרים".

"התפתחות החברה הדמוקרטית הליברלית-הלאומית המודרנית הייתה התשובה לצורך לחבר בין רעיונות תנועת ההשכלה לרעיונות ומהוויים של תנועת הרומנטיקה. כך לאומיות אין פירושה לאומנות, שכן היא יכולה להיות ליבראלית בעוד הלאומנות היא לאומיות אנטי–ליברלית".

השמאל בישראל, המרבה להתנאות בערכים האנושיים האוניברסליים ולרומם את עצמו מעלה מעלה, מן הראוי לו שיקרא את דפי ההיסטוריה וילמד מהם משהו, וייתן כבוד ומשקל ראוי לצרכים האנושיים הטבעיים והבסיסיים לשייכות לאומית ותרבותית. ואילו הימין חייב לעשות כל מאמץ כדי ששאיפות לאומיות לגיטימיות לא תאפלנה על הערכים האוניברסליים ולשלבם גם יחד.

מצבה המיוחד והבלתי נורמלי של מדינת ישראל כמדינת כל אזרחיה ומדינתו של העם היהודי כולו באחת, והיותה מאוימת תדיר על ידי שכניה הערבים שאינם מקבלים אותה כעובדה מוגמרת באזורנו בשנייה, הוא שמחדד ומעצים את הקונטרסט הגדול בין ערכי ההשכלה, שנדמה לשמאל שהם משכנה הבלעדי ולאנשיו מונופול עליהם, לבין המהווים הלאומיים הרומנטיים היאים – לתפיסת השמאל המזלזלת והמתנשאת – לימין. כל זאת תוך התעלמות מן המציאות שלאומיות יכולה להיות גם ליברלית, וזו צריכה גם להיות הדרך לגישור הפערים הגדולים והמלאכותיים בין הימין לשמאל בישראל.

כדי שהשמאל בישראל יוכל לשוב ולכבוש את השלטון בה עליו להיות שמאל לאומי. שמאל שכה אפיין את אבותיה המייסדים של המדינה. הזלזול בלאומיות היהודית והפיחות שלה בעיני השמאל אל מול הערכים האוניברסליים רק ינציחו את כישלונו הדורי הגדול.

התערבותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בסדרי חלוקת פרס ישראל לספרות ולאומנויות היא שערורייתית. בהחלט יש מקום לבחון את הדברים ולעשות זאת כראוי. אך לא זו הדרך. אף שניתן לזהות במהלך זה את הדיהם הרוויים של שתי המהפכות הגדולות, ההשכלה והרומנטיקה, ואת הקונפליקט הגדול בישראל בין שמאל לימין, הפרובלמטיקה כאן היא הרבה יותר פרוזאית ועניינית ועיקרה סדרי ממשל ושלטון תקינים ואיכות התנהלותן של מערכותיה הציבוריים של המדינה ובראשם המערכת הפוליטית.

בעבר זיהיתי, כבר ברמת המערכת הפוליטית, מצב בו הפוליטיקאים הנבחרים שלנו פועלים במציאות של חיים ללא גבולות. זהו מצב בלתי נסבל שרק רע יכול לצמוח ממנו. מלבד הכפיפות לחוקי ישראל, נדמה שאנו חיים בריק אחד גדול באשר לחיינו הציבוריים במדינה. כמעט ואין הסדרים מחייבים שעל נבחרינו לעמוד בהם. ועם הירושה הזו הם צועדים אל הכנסת והממשלה בתחושה שהם כל יכולים וכל מותרים.

עלינו להגביל את מוטת שליטתם של נבחרינו ושרינו ככל שניתן, כולל כמובן גם את ראש הממשלה. וככל שנקדים לעשות זאת כן ייטב. התערבותו הגסה בסדרי פרס ישראל היא רק קצה הקרחון למציאות הכאותית ההולכת ומתחזקת בקרבנו. נדמה לי שטוב נעשה אם נוריד קצת את מפלס העיסוק בערכים ובאידאולוגיות, המשמשים לנו מפלט מן הצורך הפרוזאי לכאורה לעסוק באורחות חיינו הציבוריים במדינה, ונקבע זאת כצו דורי מחייב. וזו אכן מהפכה קופרניקאית של ממש שבעת הזאת נבצר מעמנו לחוללה.

הבחירות הקרובות אינם מהפכה של ממש אלא עשיית עוד מאותו הדבר. על כן יש להוריד את רף הציפיות ולהבין ששינויים מהותיים לא יתרחשו, ובעיות היסוד והאמת של חיינו הציבוריים רק תלכנה ותחרפנה, ועמן גם המחלוקות בין הימין לשמאל. ללא מנהיגות מכווננת לא נוכל לצלוח את ים האש, וזאת עדיין איננה נראית באופק.

[related-posts title="מאמרים קודמים של נמרוד נוי"]