[rating=3]

בסיום ההצגה, כאשר כבו האורות על הבמה של תיאטרון חיפה, הוצאתי מפי אנחה שנשמעה היטב באולם – ושחררה צחוקים בקהל. זו בעצם תמצית הביקורת שלי על ההצגה "4.48 פסיכוזה", המבוססת על טקסט שכתבה המחזאית הצעירה והמוכשרת שרה קיין, שהתאבדה בגיל 28 עוד לפני שהמחזה שלה עלה על הבמה.

קיין, שסבלה מדיכאון עמוק ומהפרעות נפשיות, כתבה את המחזה לפני שאושפזה במחלקה פסיכיאטרית. גם גיבורת ההצגה נמצאת רוב הזמן במה שנראה כמחלקה פסיכיאטרית. בעצם, לא מדובר במחזה במובן הרגיל של המילה, אלא באוסף תמונות המכילות משפטים הזועקים לעזרה של הגיבורה המתייסרת. משפטים, חלקם שבורים ולא ברורים, המבטאים כאב וייסורים, מחשבות וזיכרונות, חמלה וחסד, ואמונה באהבה.

"4.48 פסיכוזה" היא הצגה לא קלה, לעיתים מדכאת, לעיתים מטלטלת, אין הרבה התרחשויות על הבמה, רוב ההתרחשויות והדרמות מתרחשות בתוך נפשה המעורערת של הגיבורה. זו לדעתי הבעיה העיקרית בהצגה, שחסרה פעילות על הבמה. זו גם אינה הצגה במובן הרגיל של המילה, אלא אירוע אוונגארדי, שזה כשלעצמו מרענן בנוף השבלוני של התיאטרון הישראלי, אבל גם אוונגארד חייב להתכתב יותר עם הקהל באולם ולא להיות מנוכר יתר על המידה.

בהצגה, שביים עמיר קליגר, מופיעים שני שחקנים: לירון בן שלוש, בתפקיד הגיבורה המתייסרת, עושה עבודה משכנעת ונוגעת ללב, ומגישה משחק חזק וטוטאלי. לפעמים מתחשק לחבק אותה. ישי גולן, מעורר הזדהות בתפקיד הפסיכיאטר, שמנסה להפיח בה רוח אופטימית. הבימוי כולל הרבה רגעים של חושך מוחלט על הבמה בין התמונות, כשברגע קולות, מה שדורש מהצופים להפעיל את הדמיון שלהם. המוזיקה והתפאורה מעניקות עוצמה ויופי להצגה הבלתי שגרתית הזו.

"4.48 פסיכוזה" היא הצגה תובענית ומאתגרת – גם את השחקנים וגם את הקהל. תיאטרון מאתגר הוא תיאטרון טוב, גם אם יש בו ליקויים. כאשר הסתיים המסע הטראגי של הגיבורה, חשתי אכן הקלה, לא כי ההצגה היתה משעממת, אלא משום שהיא עשתה לי משהו.