[rating=5]

אבק, בנזין, דם, יזע, דמעות ואש – כל אלו מרכיבים את הסרט "מקס הזועם: כביש הזעם", המציף את הצופים בענני דלק ויזואליים, וזאת כדי להישאר בתנועה מתמדת. במשך שעתיים עוצרות נשימה – טרקטורונים ממוסמרים, הנראים כמו קיפודים על גלגלים, מתעופפים באוויר לאחר שהתנגשו במשאיות משוריינות ועמוסות בנזין; ברדסים מזוינים, שהם מכונות המלחמה של העתיד, נוסעים במהירות מופרזת, כשעליהם נלחמים שורדים וחיילים לבקנים בקרבות אגרופים, אקדחים ואפילו מסורים חשמליים.

ב"מקס הזועם: כביש הזעם" הבמאי ג'ורג' מילר חוזר לסדרת פורעי החוק משוללי הדלק לאחר כשלושה עשורים. זה היה שווה את ההמתנה. כל אחד מסרטי "מקס" (הזועם/ הלוחם) היה גדול יותר ויקר יותר מן מקודמו, כשהראשון יצא לאקרנים בשנת 1979. בסרט זה התקציב כבר עקף את התשע ספרות – ואפשר לראות את זה בכל פריים.

במאים מסוימים לא יודעים מה לעשות כששופכים עליהם כל כך הרבה כסף: חלק מאבדים שליטה, חלק מאבדים את המגע האישי שלהם לטובת הפקת אולפן כבדה. לא כך הוא ג'ורג' מילר – במקום להשאיר את מרבית העבודה לצוותים הדיגיטאליים אשר מקשטים כיום את הסרטים באמצעות אפקטים ממוחשבים, הבמאי שפך כל סנט בתקציב לטובת פעלולנים אמיתיים, שעבדו עם פירוטכניקה הלכה למעשה. התוצאה מרגישה בדיוק כמו חזון הבמאי, והסרט רועש, אלים ומרהיב, כך שחובבי הסדרה המקורית רק יתמוגגו.

בסרט "הנוקמים: עידן אולטרון", הבלוקבאסטר האחרון שיצא לפני שבועיים, יש משהו מנחם – זהו סרט המשך לסדרת גיבורי העל המקשטת לנו את המסך בעשור האחרון לערך. הצופה לא נדרש לשיעורי בית. אולם היום יש צופה חדש: הצעירים בוודאי לא ראו את סרטי המקור של "מקס הזועם" והמבוגרים בטח שלא זוכרים.

מילר מוותר על הגינונים הקשורים בהסברים, ומכניס את הקהל למרדף – שניות בודדות אחרי תחילת הסרט. מרבית העלילה נפרשת כמצוד מכוניות אחד ארוך על פני מרחבים עצומים וצחיחים של מדבר נמיביה (תחליף למדבריות אוסטרליה, שהיוו אתרי הצילומים בסרטים הקודמים בסדרה). מקס נלחם נגד מצביא אימתני, עריץ מגושם במסכת גולגולת, המגולם באופן בלתי ניתן לזיהוי על ידי הבחור הרע מהסרט הראשון: יו קיז-בירן. שליט זה מחזיק את נווה המדבר שלו באגרוף ברזל ומחלק את אספקת המים שלו לעובדי הפרך תחתיו.

בפעם הראשונה אי פעם, ה"לוחם בדרכים" אינו מל גיבסון, אלא טום הארדי ("לוק"), המדבר באנגלית ממולמלת, ומכל המרכיבים בסרט – דווקא הוא החוליה החלשה. גיבסון היה אנטי-גיבור כריזמטי, ואילו כאן מציגים דמות שלווה וחסרת הבעות פנים. אחת האפשרויות לסיבה זו, היא הבחירה הנועזת של מילר לשים את מקס במושב הנוסעים של העלילה, כשלצידו גם השחקנית הנהדרת, שרליז ת'רון, החמושה ביד ממתכת. ת'רון, דרך אגב, היא כנראה גיבורת הפעולה הטובה ביותר מאז סיגורני וויבר בסדרת "הנוסע השמיני".

ב"מקס הזועם: כביש הזעם" מילר הופך כל דבר לפיזי – שם בני אדם בשר ודם קרוב לגלגלי שיניים מסתובבים וסמוך ללהבות. אבל בכל הכאוס המתפרץ, הצופה לא מאבד עניין, כיוון שכל פרט עוצב תוך שובבות שטנית וחשיבה פילוסופית מרתקת. איזה סרט.