★★★★★

יש מי שזוכרים לטובה את הסרטים המונפשים של חברת ארדמן הבריטית. הדמויות נוצרו מדגמי פלסטלינה, נבנו על גבי שלדי מתכת, והוסרטו באמצעות טכניקת סטופ מושן. המפורסמים מכולם הם "וולאס וגרומיט" (סדרת סרטי קולנוע שהופצו בארץ בין 1989 ל-2008).

הסרטים הנאיביים האלה הדהימו את מוחנו, והתעלולים והטריקים עמוסי ההומור נותרו בליבנו. שמץ מתוכן הסרטים הללו עבר לסרט החדש של אולפני ארדמן: "שון כבשון", אך לא האישיות הייחודית וגם לא אסופת השנינויות. הכבשים (המוכרים לילדים מסדרת הטלוויזיה עם אותו השם), נראים פחות או יותר אותו הדבר, בדילול הכתיבה הצבעונית של אולפני ארדמן. מנהל ההנפשה, ניק פארק, עדיין מחזיק בקסם הייחודי ובמגע המיוחד שלו לפלסטלינה, וכן יש כמה סצנות ורגעים מופלאים, אך ככלל, הסיפור הולך לאיבוד בדרך, ומוצא עצמו רק במערכה האחרונה.

חוסר בהירות בעלילה ובדמויות גוזל מהסרט חלק גדול מקטעי הפאנץ', וחלק מן ההומור מאולץ יתר על המידה. הכבשים מגיעות לעיר הגדולה, שבה סייר של מחלקת כליאת החיות הוא הסיוט הגרוע ביותר שלהן (וכן, הוא מפחיד את הילדים הקטנים הצופים בסרט). בהתאם לסיפור, האיכר הידידותי השומר עליהן נופל לתוך שינה עמוקה, ומיד לאחר מכן מקבל מכה בראש ומאבד את הזיכרון, ולכן לא יכול לעזור לכבשים לשוב הביתה. לא מן הנמנע כי בנוסף לכבשים – גם האיכר חווה הרפתקאות, כמעצב שיער לכוכבי הממלכה, לאור ניסיונו כגוזז כבשים מיומן.

כוכב הסרט הוא כנראה כלב הרועים, שמונפש כגרומיט מסרטי "וולאס וגרומיט", אך הוא לא מצליח להחיות את הזיכרונות והגעגועים אליו מסרטים קודמים אלו. בעוד היצירות הקודמות של ארדמן פנו לילדים בכל הגילאים, "שון כבשון" נועד לקהל צעיר יותר, מלבד אולי קטעי עיצוב השיער וכנראה גם הסצנה הפונה למבוגרים יותר, ועל כן מפחידה את הקטנים – בית הכלא לחיות, הכולל עיבודים סטריאוטיפיים לאסירים אנושיים, וכן, גם כלב משעשע במיוחד העושה מחווה לחניבעל לקטר מ"שתיקת הכבשים".

הילדים שצופים בסרט ארדמן הראשון שלהם, בוודאי ייהנו, וסרט זה ייחשב ל"כיף גדול", כמו פתרון נהדר לקיץ החם. אבל לרובנו, האוהדים הוותיקים – "שון כבשון" לא עונה על הציפיות.