את הערב פתח פבלו הראס-קסדו – המנצח הספרדי הצעיר (39) –  בביצוע "דון קישוט" של המלחין הקטלני הלא מוכר רוברטו גרהרד. את הציוריות של "מחול נגני הפרדות" הצליחה התזמורת להמחיש תוך הבלטת צליפות השוט, תיפוף קסטנייטות ותוף מרים: הפתיחה הייתה קצבית ומלאת הומור. את הדואט של תור הזהב היטיבו לנגן כלי הנשיפה. הצטיין בעיקר הפסנתרן ישראל קסטוריאנו בקצביות שמסך לביצוע. מופלאות היו ההצללות בסצנה "מערת מונטסינוס", והפריטה של כלי המיתר תרמה חן ובעיקר אווירת מסתורין. אלא שהיצירה המרתקת הסתיימה בבומבסטיקה רועמת של כלי הנשיפה והטוטי התזמורתי – שהם אולי נחלת "תרבות הפוזה" הספרדית.

את הווריאציות הסימפוניות של סזר פרנק ניגנה התזמורת בריקנות חלולה ומלאת שיממון. הפסנתרן עטור הפרסים עמנואל אקס נענה לה בשקיפות סלסולים אוורירית ושכשוך מי פלגים מעודן כשהוא נארג בצליל קסום לחיקה.

את הקונצ'רטו במי במול מז'ור של מוצרט (מס' 22 ק' 482) בחר המנצח לפתוח בבטהובניות רועמת כאשר נגני הקרנות מפליגים בזיופיהם. כל זה לא הפריע לפסנתרן הוותיק להגיש ביצוע ריתמי וחכם של מוצרט, כשהוא מבליט בפתיחה את הפן הקונדסי של המלחין ובעיקר את דו השיח הפנימי השקוף והמרחף בו פיתח המוזיקאי המחונן את הוורבאליות הגאונית של מוצרט.  למגינת הלב נענתה לו התזמורת בצליל מגושם ובאיטיות שהכבידו על הקלילות המוצרטית. רק בפרק האיטי באנדנטה הפגינה התזמורת קצת רכות וחמלה אך היא ניגנה ללא אנרגיה ומעוף בקצב איטי מדי שפורר את הקונצ'רטו. מרוכז בעולמו – המשיך הפסנתרן לרחף בעידון מופלא ובצליל "פריך" כשבנייתו החכמה ונגינתו  המושלמת נקייה מכל גלישה למנייריזם ומשקפת את הטוהר המוצרטי נטול פעלולי הבראוורה. בנביעה הכרחית ובשמחה מוצרטית טהורה המשיך עמנואל אקס לפרק הרונדו העליז החותם. הנון לגאטו והמקצבים המנוקדים המדויקים  בנגינתו היו מושלמים ואף המשוב  של החלילן יוסי ארנהיים היה מלא קסם, אך שלמות זו נענתה בכבדות של התזמורת שכמו גררה את הסולן מטה.

 

רק בנגינת "חלומות חורף" –  הסימפוניה הראשונה של צ'ייקובסקי בסול מינור (אופ' 13)  – התעוררה התזמורת מתרדמת החורף שלה. פרק האלגרו הפותח היה אכן קצבי ומתון (אלגרו טרנקיאולו – אלגרו שליו כהוראת המלחין). היה משחק מופלא של אור וצל ודיאלוג נהדר בין כלי המיתר לכלי הנשיפה ובעיקר נגינה מלאת מתח מחשמל. את הפרק האיטי פתחה התזמורת בפיאניסימו שירתי ובעיקר בצליל רחב ועשיר כשמצטיינים בנגינתם הכנר הראשי והאבובן. מלא הומור וחן היה פרק הסקרצו כשהתזמורת מבליטה את ניגודי הצבע בין הצ'לי הכהים לכלי הנשיפה. הדרדור של התופים ברקע היה מופלא. בתום הסימפוניה החלה סוף סוף דהרת קוזקים עליזה. דומה היה שבערב זכה הקהל להתוודע לפסגת הליריות והשקיפות  בנגינתו החכמה של עמנואל אקס ולעומתו למנצח שלא השכיל לבנות קווים ארוכים ודינאמיקה שתקשר בין הפסקאות המוזיקאליות.

★★★