בצליל חם ועיצוב דינאמיקה מופלא החלה הפילהרמונית את נגינת פסגת הרומנטיקה – הקונצ'רטו ברה מז'ור של ברהמס (אופ' 77). כשכל גוו דרוך כצייד והכינור הוא המשך טבעי לגופו שנראה כמיתר  על סף המראה, פתח רה צ'ן, ילד הפלא הצעיר (26),  את נגינת הקונצ'רטו.  היה לו עומק צליל מרשים ובעיקר ליריות מדובבת. כמעט כמו תפילה "חסידית". הוא הצליח להפיק מהסטרדיבריוס שלו (1715) שלו צליל זוהר. בניקיון מרשים גם על הצלילים הגבוהים שעל הגשר ובעיקר בדריכות מלאת קשב לתזמורת ניהל אתה דו שיח מדוד שלא חרג אף פעם ממסגרות הקצב.  בפרק האדג'יו היו בהתאם לסגנון. התזמורת שהייתה בפתיחה מלוכדת "התפרקה" דווקא כשירדה לפיאנו חרישי. רק בפרק האלגרו נענתה לו  בקצביות רעננה אם כי היא קצת "דפקה". את פסגת הרומנטיקה חתם הכנר הטייוואני-אוסטרלי בנגינת גבוט ורונדו מאת באך.

במיטבה הייתה התזמורת בנגינת הסימפוניה הרביעית של מאהלר. בחן ובקצביות מדויקת ניגנו  החלילים, הקלרניתות ופעמוני המזחלת את המוטיב הפותח. המנצח הנודע כריסטוף אשנבך הקפיד על הוראות המלחין וניגן את הפרק במתינות. הנגינה של התזמורת אדירת הממדים הייתה מהודקת. ניכר במנצח שהוא חי בכל רמ"ח אבריו כל אות ותו בסימפוניה. כל פעם שסיים פסקה בהעפלה לפורטה השליך את ראשו אחורנית. כלי הנשיפה, בעיקר המתכתיים, ניגנו בניקיון מופתי. הצליל התזמורתי היה תלת ממדי ומעורר התפעמות ביופיו. לצד הקצביות המדויקת היה גם עידון בליטוש הפרטים. הקפיציות הפלסטית בה נוגן פרק המחול הייתה סוחפת. נגינת הסולו של "הכינור המזייף" המכוון לצליל יותר גבוה אך נטמע בצליל התזמורתי – הייתה כובשת לב בליריות  שלה. הפליאו בנגינתם הכנרים הראשיים יגאל טונה ודוד רדז'ינסקי.  הדיאלוג עם התזמורת היה מרתק. לצד עומק הצליל התזמורתי היה ברק בנגינת כלי הנשיפה המתכתיים. הרכות המלטפת של כלי המיתר בעיקר של הצ'לנים  מרצ'ל ברגמן וקיריל מיכנובסקי הרעידה את הלב בליריות שלה. הצליל של הפילהרמונית בעיקר של כלי המיתר הזכיר כמעט את השְמֶלְץ  המייחד את הפילהרמונית הווינאית. הכול עשו יד אחת והיו במיטבם, בעיקר נגן הקרן מריל גרינברג. ולפתע כשנדמה היה שעולם ומלואו עצרו נשימתם מלאי התפעמות מיפי היקום והבריאה הגיח קולה של הסופרן חנה-אליזבט מולר בצליל שמנוני וצווחני בתחילה שהתרכך בהמשך. רק כשירדה לפיאניסימו חרישי ניתן היה להתענג על קולה. המנצח הצליח להפיק מהתזמורת כל-כך הרבה עומק ועושר גוונים עד שדומה היה שמאהלר קם לתחייה בנגינת התזמורת.  בניצוחו ניתן היה להתענג על עולם ומלואו שיש בסימפוניה – העידון והתוגה שדרו בכפיפה אחת לצד ייסורי בריאה והומור גרוטסקי מחוספס. מאהלר!

★★★★