מחמם לב לראות את איכויות היצירה שיכול להביא במאי מצוין בזכות שינוי קל בסיפור מקורי. לדוגמה, לאחר שהתמקד במבוגרים אומללים המתמודדים עם ילדות מאושרת ואבודה, ווס אנדרסון ("משפחת טננבאום", "מלון גרנד בודפשט") הצליח עם שני הלהיטים הגדולים של הקריירה שלו אודות צעירים שטרם התבגרו.

"אהבה וידידות": קייט בקינסייל וקלואי סביני מתכננות ומתחמנות

כזה הוא המקרה עם סרטו החמישי של וויט סטילמן: "אהבה וידידות", עיבוד לנובלה 'ליידי סוזן' של ג'יין אוסטן. הקומדיות של סטילמן מתמקדות בנורמות ההתנהגות המקובלות בחוגים חברתיים מסוימים, במיוחד בקרב המעמד האמיד, וכולן שואבות לא מעט מאוסטן. הוא אפילו הרחיק לכת והזכיר זאת ב-"מנספילד פארק" (1999) וקומץ פעמים בסרט הבכורה שלו: "מטרופוליטן ניו יורק" (1990).

העלילה בסרט "אהבה וידידות" לא מתרחקת מרוב הסיפורים שמלווים את סרטיו של סטילמן. אנו פוגשים בקבוצה של צעירות וצעירים ראויים לחיתון – חלקם כבר בזוגיות, אחרים פנויים – ושוב במהלך הסרט מוצעים זיווגים שונים ומשונים, חלק דרך המקרה וחלק בערמומיות מתוחכמת, עד שכולם בסופו של דבר משתדכים עם האדם שהם אמורים להיות איתו/איתה. למעשה, פה אין חדש וקצב הסיפור מרגיש כל כך מוכר, כיוון שחווינו את הרעיונות של אוסטן באינספור סרטים.

עם זאת, יש לציין לשבח את מה שעובד ב-"אהבה וידידות", ואלה הם הבמאי והשחקנית הראשית. בדיוק כמו ליידי סוזן ורנון בסיפור המקורי, הדמות הראשית אנטי-חברתית ומלאת שמחת חיים כאחד. קייט בקינסייל ("פרל הארבור", "מלחמת האופל") מביאה תזמון ודיוק במשחק הקומי שלה. יש לה אנרגיה טבעית, והטפלולים שלה עוברים בשקיפות ובחדווה מצד הצופים. היא מתאימה מאוד למסורת הגיבורים הנרקיסיסטים של סטילמן.

XXXXX

בקינסייל נתמכת בצוות שחקנים מוכשר, במיוחד טום בנט ("רקדן הצללים") כמחזר עשיר וטיפש להחריד, מורפיד קלארק ("גאווה ודעה קדומה וזומבים") כבת הנאבקת לצאת מצלה של ליידי סוזן, וג'יימס פליט ("ארבע חתונות ולוויה אחת") וג'מה רדגרייב ("זיכרונות מאחוזת הווארד") כהורים המקטרים על ליידי סוזן ומשפחתה. אבל בסופו של דבר, מדובר במופע של בקינסייל, ונוכחותה מורגשת לכל אורך המסך. נקווה שזהו שלב חדש בקריירה שלה, המוציא אותה מסרטי פעולה מורבידיים, כמו גם תקופה פורה יותר עבור סטילמן.