★★★★★

השם הסולידי "תרבות בפריפריה" קצת מטעה. מדובר במופע תיאטרון, שמתיימר להיות אוונגארדי, חתרני ובועט במיוחד. "המופע", כך נאמר בתוכניה, "שואב את השראתו מתרבות ההפעלות במתנ"סים ובוחן את סף הגירוי והמעורבות של קהל באירוע תיאטרלי".

"תרבות בפריפריה" מתקיים ב"בית העיר" בתל אביב, בניין מקסים, ששימש בית העיריה הראשון של תל-אביב בימיו של ראש העיר מאיר דיזנגוף (בקומה הראשונה נמצאת לשכתו של דיזנגוף ומעניין לבקר בה). המופע מתקיים על רקע תערוכת האמנות המעולה "הארץ המובתחת" (לא טעות כתיב) של זאב אנגלמייר.

הקהל לא יושב במקום אחד, אלא נע עם השחקנים בין הקומות והחדרים בבניין, והוא חלק מההתרחשות. ההתרחשות כוללת ששה מופעים קצרים, שעוסקים בכאב אנושי, בזהות יהודית, בנכות רגשית או פיזית, בפנטזיות ובמיניות על כל גווניה. כל קטע מבוצע על ידי שחקן או שחקנית, שמגלמים דמות או את עצמם. גילוי נאות: לא ראיתי את כל הקטעים, אלא רק קטעים נבחרים.

על יצירת המופע ובימויו חתום אריאל ברונז, אמן רב-תחומי, שהתפרסם בשנה האחרונה, כשנעץ דגל ישראל בישבנו, במסגרת מופע שהעלה בוועידת ישראל לתרבות, שערך עיתון "הארץ". ברונז זכה לקריאות בוז מהקהל לפני שהתבקש לרדת מהבמה.

ברונז יצר את המופע "תרבות בפריפריה" בשיתוף השחקנים ויוצרים אחרים, כך שמדובר ביצירה משותפת. אחד הקטעים היותר חזקים עוסק בסדנת הכנה לשכול שמעבירה אם שאיבדה את בנה במבצע עמוד ענן. את האם מגלמת היטב השחקנית והיחצנית קרנית בסון.

בקטע אחר רונה סופר מגלמת את עצמה, במופע אינטימי, שעוסק במין ובמיניות של הנכים. סופר היא קולנוענית שנפצעה בתאונת דרכים, ואת הקטע הנוגע ללב שלה היא מגישה בלחישה.

המופע "תרבות בפריפריה" מציף נושאים מעניינים וחשובים, שמעסיקים את היחיד ואת החברה הישראלית. עד כאן זה בסדר. אבל יוצרי המופע לא מצליחים לפתח את הנושאים ולהעמיק בהם כדי ליצור חוויה תיאטרונית מלאה, אלא רק נוגעים בהם.

מדובר בניסיון מעניין, שאינו מבשיל לכלל אירוע תיאטרוני שלם. ניתן לומר שהוא מכיל אלמנטים אוונגארדים, רגעים משעשעים ונוגעים ללב, ואפילו אנרגיה טובה, אבל בסך הכל לא הרגשתי שאני נוכח במופע חתרני ופרובוקטיבי, ובטח לא בועט, כמו שהבטיחו לנו.