פול ורהובן ביסס את עצמו כאחד הבמאים השנויים במחלוקת כיום. הוא תמיד בוחן את גבולות יריעת המסך הקולנועי, חוצה אותם ולעתים קרובות מפעים את עיניי הצופים ומכביד על לבם, בסרטים כמו "אינסטיקט בסיסי", "נערות שעשועים", "זיכרון גורלי" ואפילו "רובוקופ" המקורי (1987).

"היא": איזבל הופר מנסה להבין מי המפלצת

אותה חציית גבולות מועצמת גם בסרט "היא" ("Elle") הפרובוקטיבי, המוּנע מהופעתה האדירה והמחשמלת של איזבל הופר. זהו מותחן אירוטי בסגנון שנות התשעים, פרי כתיבתו של התסריטאי דיוויד בירק, שעיבד את ספרו של פיליפ דיג'אן, ובנה סיפור תמוה שבו לעולם לא ניתן לנחש מהו הצעד הבא.

"היא" מביא את סיפורה של אשת עסקים מצליחה בשם מישל (הופר), אשר מנסה לעלות על עקבותיו של גבר אלמוני שאנס אותה. היא מסתבכת במשחק של חתול ועכבר, שבו כולם חשודים ולכולם יש מניע.

האופן שבו ורהובן מציג אונס ומיניות לא ילך עין בעין עם קהל הצופים הרחב, ולכן הסרט הזה בוודאי אינו לכולם. הבמאי בן ה-78 כבר התענג על קטל הבשר בסרטים אלימים וכך גם בידע הבשרים בקולנוע יותר מיני.

האופי הגרפי של "היא" ירגיש מוזר לחלק, ולאלו שאהבו את "אינסטינקט בסיסי" ירגיש מוכר – כמו צרחות הייסורים של הופר. אפשר להעריך במאי שלוקח סיכונים מתוך מטרה ליצור אמנות קולנועית. זה משתלב היטב עם הטבע הגרוטסקי שלו להציג התעללות בנשים, המועצם לתוך קומדיה שחורה ומזוכיסטית.

המשחק של הופר מול המצלמה חמק מעיניהם של הצופים במשך עשרות שנים, אם כי לא ממחלקי הפרסים. צפינו בה בסרטים כמו "המורה לפסנתר", "אהבה" ו-"אני אוהב האקביז", וזה רק חלק מעשרות הסרטים שבהם השתתפה, אבל בסרט "היא", היא באחד התפקידים המשמעותיים והמעניינים ביותר שלה. בעוד רבים מן הצופים ירתעו מאופיה, מסירותה לאופי הדמות היא מהחשובות בקולנוע השנה. סביר להניח שגם פה תקטוף מספר פרסים חשובים בפסטיבלים ובטקסים המתקרבים.

"היא" הוא סרט לא פשוט לצפייה, המטשטש בין ארוטיקה לסדו-מזוכיזם, אבל בלי בושה גולש גם לתוך סוגת הפילם נואר. אפשר לציין גם לטובה את הפסקול המהפנט של אן דאדלי כמו גם הצילומים המיוחדים של סטפן פונטיין.

XXXXX