חגיגות השמונים לפילהרמונית ולמנצחה האהוב, זובין מהטה, זיכו את הקהל במפגשים עם אמנים משכמם ומעלה. מופלא היה להתענג על פסנתרן "קונפורמי" נוסח  אורח התזמורת יבגני קיסין: שום דבר לא מהפכני  בנגינתו: כל הוראות המלחין מבוצעות בקפידה – גם אם הן מורות על נקודתיים של חזרה על אותה הפִּסקה.    ומה בכך. ליבגניי קיסין אין זמן לעסוק בזוטות. רסיטל משמעו התוודעות של הפסנתרן עם המלחין. הקהל לא יכול כלל להפריע משום שהסולן טרוד בפרשנות קשובה למלחינים. הסונטה בדו מז'ור (ק' 330) זכתה לביצוע שהבליט את הקלילות המוצרטית. בשקיפות בהירה ריחף קיסין על הקלידים. לזרימה תרמה דרכו של קיסין לבצע קשתות באמצעות פדל אצבע. מנותק מהקהל, שיעוליו, רשרוש סוכריות הצלופן בכל הקטעים החרישיים וחריקות כונן המצלמה המנציחה את חגיגות השמונים – היה קיסין בעולמו שלו. לעתים נדמה שהמקצבים קצת מסחררים מדי, אבל שום צליל לא נבלע. הניגודים בעיצוב הדינאמיקה והדרך בה הוא הבליט את המנגינה הראשית תרמו לכך שמוצרט קיבל נוכחות. תחת אצבעותיו היה מוצרט לא רק מעודן, – אלא פלסטי, חי, נושם ומרבה בקידות חינניות, שובבות והומור. החזרות לוּוו בירידה פתאומית בדינאמיקה. הכול נוגן בפיסוק מדויק. את הפרק האיטי ניגן קיסין ללא שביב התלהמות – ביצוע נקי מהתחכמויות ומופנם, כמעט "יבש". גם פה הקפיד על סלסולי הרוקוקו המוצרטיים ועל זרימה מתמדת כשהוא מצליח להפיק מכלי ההקשה לגאטו מלא הבעה באמצעות הטכניקה של פדל אצבע. את פרק המחול החותם ניגן הסולן בחיות וגמישות מלאת שמחה.

שמירת מתח שלא תיאמן הפגין קיסין בביצוע ה"אפסיונטה"  של בטהובן. דווקא ההקפדה על הוראות המלחין תרמה להעצמת המתח: הקצב המנוקד בפתיחה הפך להתהוללות סוערת מיד אחריו. מופלא היה דו השיח בין שתי הידיים. הכול היה כאן: גם שקיפות בביצוע ה"גליצ'ה" על הפאסאג'ים ובעיקר מתח גובר של החזרה על אותו הצליל. גם בנגינת בטהובן הקפיד קיסין לא להגיש ביצוע מתלהם: דווקא ה"יובש" בו נוגן הפרק האיטי העניק לו יופי. שקיפות המבנה של הסונטה הייתה מרתקת. הניגודים בין הקלילות בה בוצעו הטרילים לדרמטיות בה נוגן הנושא הראשי ביד שמאל – היו עוצרי נשימה. רק בפרק השלישי ניתן היה להתענג על עושר הגוונים של הצליל המלא שאליו הגיע. הפרדת הקולות הייתה נהדרת, ועיצוב הניגודים בין הנושא הדרמטי לשקיפות המעברים היה מרתק. הביצוע הרשים בעיקר  משום שכל הסונטה נוגנה כיחידה אחת בה נשמר המתח מראשיתה ועד סופה.

במיטבו היה קיסין בביצוע שלושת האינטרמצי אופ' 117 של ברהמס. הצליל המופנם, וריבוא ריבואות הגוונים של הפיאנו החרישי – עמדו לו עזר כנגדו. לירי במיוחד היה  האינטרמצו בסי במול מינור. בהתרפקות על הקלידים הצליח הסולן להפיק מכלי ההקשה עשרות גוונים כשהוא צולל לדממה חרישית מצמררת ומיטיב להבליט את המנגינה הראשית.

מלנכוליה מזן בהיר יותר הציג קיסין ב"גראנדה" מתוך סוויטת "אספניול"  של אלבניז. בצליל חם וחושני שרטט דיוקנאות לעיר של המלחין הספרדי. קצביות מלאת אור אפיינה את ביצועו ל "ויוה נבארה" של חואקין לרלייה.

את הרסיטל חתם קיסין בשורת הדרנים ודומה שרק החל להתחמם כשניגן את הריקוד ההונגרי של ברהמס וקטעים מגרנדוס. לולא מיהר הקהל הפילהרמוני לחנייה, היה קיסין ממשיך אל תוך הלילה.

★★★★★