סרטן השד. בכל שנה מאובחנות כ-5000 נשים חדשות. כל אחת שמאובחנת היא עולם ומלואו. כל אחת שצריכה להתמודד ולעבור טיפולים, עומדת בפני שינוי ענק בחייה, משהו שהוא שלט 'עצור'! פוס משחק, החיים נעצרים. לכל אחת שיטות התמודדות משלה, כאלה שלמדה כבר בעבר, במהלך החיים, וכאלה שעוד תלמד כשתתמודד עם האויב המר הזה, מר סרטן השד.

הסיפור שלי התחיל שבועיים לאחר שאמי נפטרה מסרטן השחלות, בעוד אבי גוסס. גיליתי גוש בשד. קטן. לא מרשים. סרטני. כמו איוב, זאת היתה עוד מכה בשרשרת של מכות. ידעתי שאתמודד ויהיה בסדר. קודם הייתי צריכה לקבור את אבי. לא הספקתי להתאבל על הורי וכבר נשלחתי (בטעות) לכימותרפיה.

בהיותי אדם מעשי, חיפשתי מיד מקורות ידע ותמיכה. איכשהו, התמזל מזלי, ומצאתי מיד את קבוצת גמאני בפייסבוק. גמאני, קיצור לשם הארוך: גם אני חליתי בסרטן השד. נכנסתי, הצגתי את עצמי, ולא הייתי צריכה לעשות יותר מזה. הידע והתמיכה שטפו אותי. נשים שלא הכרתי התקשרו, נתנו ידע, הפניות, אפילו באו לתמוך. נשים שלא הכרתי באו לשבעה על אבי, כדי להיות שם אתי בצעדי הראשונים במחיצת מר סרטן השד.

מידע ותמיכה. בית. בית גמאני הוירטואלי מונה כיום כבר קרוב ל 3000 מתמודדות (כיום ולשעבר).

ליאור צורף, חוקר ומרצה על חוכמת ההמונים, הופיע לאחרונה באירוע של גמאני, שאורגן בסיוע האגודה למלחמה בסרטן וחברת התרופות רוש, במסגרת הפרויקט הקהילתי שלה, 'רוש מושיטה יד' (למען הגילוי הנאות, ההצגה שכתבתי ומוצגת בצוותא, 'השד לא נורא כל כך' הינה בחסות שני הגופים הללו).

צורף ביצע סקר, במימון ובתמיכת האגודה למלחמה בסרטן וחברת רוש, על חוכמת ההמונים בהתמודדות עם סרטן השד. הסקר נערך בקרב קהילת מתמודדות סרטן השד ב'גמאני' בפייסבוק ודרך אתר האגודה למלחמה בסרטן.

מהם צורכיהן של מתמודדות סרטן השד לאחר הגילוי? בראש ובראשונה, הצורך במידע. לדעת. מה קורה פה, מי נגד מי, עם מה אני מתמודדת, מה יכול לעזור לי? מי ייתן לי את האבחון המדוייק ביותר?  לאחר מכן, המתמודדות זקוקות לליווי אישי בתהליך, שירותי רפואה משלימה, סיוע בהתמודדות עם תורים בבתי חולים ועם נושא התזונה.

נשים סיפרו על הצורך במידע על שימור פוריות, לאור הגיל ההולך ויורד של המתמודדות. חלקן לא קיבלו כלל מידע כזה והתחילו בכימותרפיה מבלי לדעת שיש להן אפשרות לשמר פוריות.

איך מתמודדים עם כל המידע הרב והמבלבל? היתה משיבה שהציעה להרכיב אוגדן. אוגדן ובו תשובות לשאלות שחוזרות על עצמן: איך עושים ביופסיה? האם זה כואב? מה קורה בניתוח? מה עושים? איך עושים? האם זה כואב? מה קורה בתקופת ההחלמה? ומה עם כימו? מה קורה? איך מתמודדים? ועוד.

איך מתמודדים עם זוגיות? עם בן הזוג? עם הדימוי העצמי שנפגע בגלל הפגיעה בתחושת הנשיות? איך מתמודדים עם אבדן השיער? האם משתפים? את מי משתפים? תשובות מתשובות שונות, כל אחת יכולה להתחבר, ללמוד מחברותיה שנהגו בצורה כזאת או אחרת, ובעיקר: לראות שהן לא לבד. שיש עוד נשים רבות באותה סירה. נשים רבות שעברו את ההתמודדות הקשה הזאת, נוראית לעתים, קיבלו כימותרפיה והקרנות, והן פה, שנים אחרי, לעתים נהנות מהחיים, לעתים צוחקות, לעתים בוכות. כמו כל השאר. וכפי שכתבה אחת המשתתפות בסקר: 'מאז שיש לי אתכן אני אף פעם לא לבד!'.

אז בפעם הבאה שתשמעו על מישהי שאובחנה ונאלצת לעבור את ההתמודדות הזאת, שילחו אותה לקבוצת גמאני בפייסבוק. זהו אחד הדברים הגדולים ביותר שתוכלו לעשות למענה.