הבמאי והתסריטאי מרטין סקורסזה (יחד עם התסריטאי שכתב את "עידן התמימות" ו-"כנופיות ניו יורק", ג'יי קוקס), כתב ויצר עתה את הסרט "שתיקה", עיבוד קולנועי לרומן בעל אותו השם מ-1966 של שוסאקו אנדו. מסתבר שסקורסזה בילה את העשורים האחרונים בניסיון להפיק סרט זה, וכאמור, רק עתה הצליח.

"שתיקה": אנדרו גארפילד נאבק באמונה, דת וספקנות

"שתיקה" הוא בבירור פרויקט עם משמעות אישית עבור סקורסזה וזוהי דרכו לחקור אמונה ודת. הסרט מצולם להפליא ואף משוחק היטב, תוך שהוא בוחן רוחניות במסגרתה של דרמה היסטורית.

למרות שסקורסזה חקר סוגיות של אמונה וספק בסרטים קודמים שלו, בין השאר "הפיתוי האחרון של ישו" ו-"קונדון", הסרט "שתיקה" מזכיר דווקא את "הפסיון של ישו" של מל גיבסון, מבחינת מבנה העלילה. אחת מן הבעיות בסרט היא החזרה האינסופית של אירועים ומצבים, החל מהעיצוב והתפאורה, המשך בסצינות שבהן האב סבסטיו רודריגז (אנדרו גארפילד, "הסרבן") נאבק פסיכולוגית ו/או בעינויים נפשיים שגרמו לו הסמוראים היפניים, וגם באופן שבו הוא מטיל ספק, לא רק לגבי שתיקתו של אלוהים לסבל שמתרחש סביבו, אלא גם בשאלה אם הנוכחות שלו ביפן עושה יותר נזק מתועלת.

התוצאה היא ש"שתיקה" מצליח לקחת את הצופים למסע ארוך ומפרך מאוד, בדיוק כמו הגיבור בסרט, על חשבון חקירת יסודות חשובים, כגון תנאים חברתיים ותרבותיים בעידן הפיאודלי ביפן והקדחתנות הקתולית באיזור – שפה היה כדאי להוסיף נדבכים נוספים לעלילה, למי שפחות מכיר את הרקע. מסתבר שאלמנטים אלה מופיעים בספר של אנדו, אבל מודרים מסרטו הארוך (בן 159 דקות) של סקורסזה.

התפאורה העיקרית של יפן (הסרט בכלל צולם בטיוואן ובטייפה) מצולמת להפליא על ידי רודריגו פרייטו ("הזאב מוול סטריט"), כשמוטיבים חזותיים של ימים גשומים והרים מכוסי ערפל יוצרים תחושה המחקה את הציורים היפניים של התקופה שבה מתרחש הסרט. הבעיה היא, ש"שתיקה" מצטייר כחיקוי של סגנון מאשר קווי המיתאר המאפיינים את סקורסזה עד היום. מה שעוד בולט לרעה בסרט הוא הזהירות, הקצב והשימוש בסאונד – שנוטה להגרר ולא ממש מורגש.

אולם הבעיה העיקרית, כפי שצויינה קודם לכן, נובעת מהקיבעון של "שתיקה" במסע ובמאבק האישי של רודריגז על חשבון פיתוח טוב יותר של הדמויות היפניות – בזמן שדמותו הופכת מסוג של מושיע לבן לדמות מוענה ומוענית. גארפילד עושה עבודה טובה בתהליך, ובהחלט רציני ומשמעותי יותר ממה שעשה ב-"הסרבן". המשחק של ליאם ניסן ("נון-סטופ") כמנטור לשעבר של רודריגז ושל אדם דרייבר ("מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר") כעמיתו למסע דומים ומשמעותיים (מסתבר שכל השחקנים נאלצו להסיר לא מעט ממשקלם לטובת הסרט), אך מטרתם לקדם את דמותו של רודריגז – מבחינה פיזית ורוחנית.

דווקא הדמויות היפניות בסרט "שתיקה" אינן מפותחות, ומוצגות כמאיימות (כמו האינקוויזיטור טדאנובו אסאנו, המגולם על ידי איסיי וגאטה), או כנוצרים אדוקים כפריים ופשוטים למדי. להוציא דופן היא דמותו הדיכוטומית של קוצ'יג'ורו (יוסוקה קובוזוקה), בעל אופי מורכב שאף יכול לשמש כאתנחתא הקומית בסרט. הסמוראים היפניים מגולמים היטב, ובמקרים מסויימים הטקסטים שלהם משכנעים אף יותר משל הנוצרים – למרות שמטרתם היא בעיקר לענות את בני ארצם הנוצריים.

בסופו של דבר, "שתיקה" עשוי להתברר כסרט מקטב: חלק מן הצופים הנוצרים בוודאי יתחברו עם חקר ההיסטוריה והדת, בעוד שאחרים יתפעלו מהצד האמנותי ברקע, אך יתקשו בלהתחבר לדמויות ולקצב. אם מניחים בצד את הרקע ההיסטורי והקישוטים העלילתיים, רוב קהל הצופים ייצא מתוסכל מהסרט.

XXXXX