כתיבת ביוגרפיה של אדם היא אתגר. ההתחקות אחר האנשים שהכירו את מושא הביוגרפיה, הנבירה בארכיונים ובכתבים שהותיר אחריו אותו האיש, ארגון ובחירת החומרים בצורה כזו שיתארו את האדם בצורה שהולמת את האיש לדעת הכותב – כל אלו הופכים את כתיבת הביוגרפיה למלאכה סיזיפית.

אם הדברים הללו נכונים בנוגע לכל אדם, על אחת כמה וכמה שהם נכונים לזמר והיוצר מאיר אריאל, שהיה אישיות אניגמטית במיוחד. אריאל, שבימים אלו מלאו 18 שנים למותו, היה אדם מורכב ורצוף-סתירות, והניסיון להקיף את דמותו "365 מעלות", כמו שאריאל כותב ב"שיר כאב", הוא על גבול הבלתי-אפשרי – "תמיד יהיה סדק דרכו היא יכולה פתאום להתגלות." ואת המשימה הזו נוטל על עצמו נסים קלדרון בספרו "ארול אחד – מאיר אריאל: ביוגרפיה".

קלדרון, פרופסור אמריטוס לספרות עברית, עורך מסע בכל תחנות חייו של אריאל: הוא פוסע בכל השבילים בהם פסע אריאל – החל מקיבוץ משמרות בו נולד ובו חי עד גיל 44 – למעט אפיזודה קצרה אך משמעותית בדטרויט – דרך תריסר שנים שגר בתל אביב, וכלה בנסיגה לפרדס חנה בשנה האחרונה לחייו; הוא משלב את ההיסטוריה הפרטית של אריאל עם זו הקולקטיבית, כאשר הוא מסביר כיצד ציוני הדרך המשמעותיים בחייו של היוצר קשורים למלחמות ישראל: מלחמת ששת הימים, שבזכותה הוא פרץ לתודעה הציבורית עם "ירושלים של ברזל"; מלחמת יום הכיפורים שהולידה את "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ", או האינתיפאדה הראשונה ו"מדרש יונתי" שבא בעקבותיה; וכמובן קלדרון סוקר את כל אחד מאלבומיו ושיריו של מאיר אריאל, לרבות השירים הרבים שכתב לאמנים אחרים ובאופן אירוני משהו פופולריים הרבה יותר מהשירים שכתב אריאל בשביל עצמו.

קלדרון ראוי לכל השבחים בשל הדיוקן המורכב והמרתק של מאיר אריאל שהוא העמיד. כפי שקלדרון מראה, דמותו של מאיר אריאל מעוררת השראה בשל היכולת שלה להכיל מורכבויות, לעבד חוויה מציאותית למציאות שירית או להתבשל בתוך הטקסט עד שהוא מגיח ראוי לפרסום, קב ונקי. ולוואי ומאפיינים אלו יהיו נוכחים יותר בתרבות האינסטנט וכנר לרגליי בכל פעם שאני בא אל הכתיבה.

התוצאה אמנם מרשימה בהיקפה, אך חסרה מאוד בעומקה. ביוגרפיה טובה של זמר ויוצר דורשת שילוב בין-תחומי של היסטוריה, סוציולוגיה ומוזיקה: היא דורשת יכולות של היסטוריון בכדי להגיע למקורות ההיסטוריים השונים; הבנה של סוציולוג על מנת להבין את דמותו של האמן ואת הרקע לכתיבתו וכמובן ידע במלאכתו של האמן על מנת לנתח את יצירותיו.

מבחינה היסטורית התוצאה כאמור מרשימה ומספקת, אך לא כך מן הבחינות האחרות. ניתוחי השירים של קלדרון משכנעים ברובם, אם כי הם אינם אחידים: שירים מסוימים כמו "חיית הברזל", הוא מנתח באופן מקיף, אך יש שירים שלמים, כמו "טרמינל לומינלט", שאינם זוכים להתייחסות ראויה.

ניתוחי השירים של קלדרון נעים בין האסתטי לסוציולוגי, קרי בין ניתוחים פנים-מוזיקליים לניתוחים חוץ-מוזיקליים. גם כאן השוני רב: בעוד הניתוחים האסתטיים של קלדרון מבוססים היטב, אלו הסוציולוגיים חסרים: כך למשל, הקביעה החד-משמעית של קלדרון ש"אגדת דשא" הוא טקסט פארודי, למרות שלא הובן כך בעליל במרוצת הדורות, איננה משכנעת. גם ההשוואה בין "נשל הנחש" ל"זיכרון דברים" של יעקב שבתאי כמאבק בין-דורי אמנם נוגעת בנקודה חשובה אך לדעתי היא מוחמצת ואינה מבוססת דיה.

גם הניתוח של מאיר אריאל עצמו לוקה בחסר. לתחושתי, לעתים קלדרון "משטיח" את אישיותו המורכבת של אריאל. לדוגמא, כשאריאל עזב את הקיבוץ הוא כותב שזה בשל אכזבתו מן "ההשלמה עם שקר". קלדרון טוען שהשקר אליו אריאל מתכוון הוא השקר שבאידיאל הקיבוצי, אך הוא אינו מנמק זאת. במקומות רבים קלדרון בוחר להותיר את הספק-הפרשני שלו בתוך סוגריים, דבר שמכביד ויזואלית על הקריאה; ובמקומות אחרים קלדרון פשוט מוותר על ניתוח והתעמקות. כך תהליך ההתקרבות של אריאל אל האמונה הדתית והמקורות היהודיים, תהליך שהוא עבר בשמונה השנים האחרונות של חייו, אינו זוכה להתייחסות ראויה, כשבשלב מסוים קלדרון פוטר זאת בשל העובדה שמשפחת אריאל לא נתנה לו לעיין בטקסטים שנוגעים ללבטיו האמוניים של האמן. כיוון שמדובר בהליך כה משמעותי שעבר על אריאל, הכמעט התעלמות של קלדרון צורמת ביותר.

*

קלדרון פותח את הספר עם הולדתו של מאיר אריאל ומסיים אותו במותו. אני מצאתי את נקודות הפתיחה והסיום האלו פגומות. מבחינת הפתיחה, קלדרון אינו מצרף לספר מילות הקדמה או מבוא. לבד ממילים ספורות בכריכה האחורית של ספר, אין מענה לשאלות שיסבירו מדוע אריאל ראוי לביוגרפיה, או מה מניע את קלדרון לכתוב על מאיר אריאל: האם הוא יצר ז'אנר חדש של מוזיקה בתרבות הישראלית? האם דווקא אישיותו המורכבת היא שעושה אותו ראוי לכך? להבנתי, הקדמה כזו עשויה לשפוך אור על כמה מן הבחירות שקלדרון עושה בספר.

לעתים נדמה שקלדרון הוא יותר מעריץ מאשר חוקר; כך למשל חשתי בפרק שהוא הקדיש להתקפה של אריאל על הומוסקסואלים, בו הוא מגן על מושא הערצתו בחירוף נפש והנימה הכללית בפרק היא לפטור את אמירותיו כרצון ליצור פרובוקציה ותו לא. קלדרון אמנם מביא סיבות אחרות, אך הטון האפולוגטי שלו מעוות אותן. פרט לכך שהתבטאויות אלו מזמינות דיון מעמיק יותר במיניות אצל מאיר אריאל, כמדומני שהן משקפות שוב את אישיותו המורכבת של אריאל שאינה מתיישרת עם תרבות התקינות הפוליטית או עם פרשנות כזו או אחרת.

הנקודה הזו קשורה לנקודה שבה החליט קלדרון לסיים את הספר, והיא מותו של מאיר אריאל. כמו שקלדרון מראה בפירוט, את מאיר אריאל העריכו בעיקר מבקרי המוזיקה ואילו בחייו הוא זכה למעט מאוד מעריצים. גם אם יהיה זה מעט קלישאתי לומר על מאיר אריאל את המשפט "אין נביא בעירו" – הוא מתאר אותו נאמנה: את מה שלא השיג בחייו, הוא השיג לאחר מותו. מופעי הזיכרון שנערכים מדי שנה בכל קיץ ממחישים את מילותיו של אהוד בנאי בשיר "בלוז כנעני": "הנר שלך מאיר עדיין בוער".

זה נכון שביוגרפיה עוסקת בחיים של אדם, אולם לסיים ביוגרפיה על מאיר אריאל עם מותו, מבלי להוסיף פרק נוסף או נספח על "החיים שלאחר המוות" של אריאל – זה פספוס עצום של מהותו של אריאל כנביא. קלדרון מודע ל"כוחו הנבואי" של אריאל, ומתייחס לכך בהרחבה בניתוח של שירו "חיית הברזל". בין אם כוחו הנבואי מתבטא ב"חיית הברזל", ובין אם בשירים כמו "מדרש יונתי" או "שיר כאב" (בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית/ יושב ערבי עם נרגילה) – זה כוחו האמיתי של נביא: הוא מדבר לדורות ולא לשעתו. חבל שההשפעה העצומה של אריאל לאחר מותו אינה מקבלת ביטוי בספר.

ארול אחד – מאיר אריאל: ביוגרפיה • נסים קלדרון בשיתוף עודד זהבי • כנרת, זמורה-ביתן, דביר הוצאה לאור • 2016 • 352 עמ'