מודעה לא שגרתית פורסמה השבוע באחד המקומונים בבני ברק – שתי אחיות מחפשות שתי מבוגרות שפגעו בהן בעבר – אחת מהן סיפרה לאיציק מן  מאתר ב'בחדרי': "התווכחנו עמן על מקום ישיבה באוטובוס לפני 13 שנה והמבוגרת אמרה בלהט הוויכוח – 'תהיה לך בעיה בשידוכים'. מאז אחותי לא התחתנה ולי אין ילדים כבר 8 שנים. אנחנו מחפשות אותן כדי לבקש את סליחתן". הן משוכנעות כי אם יאמרו לנשים "סליחה", מזלן ישתפר ויתהפך לטובה.

ככל הידוע, משחר ההיסטוריה האמינו אנשים בסגולות ובאמונות טפלות שנוצרו במקביל להתפתחות הדת. במהלך השנים הומצאו אמונות מאמונות שונות שעם הזמן השתנו, השתכללו, פשטו ולבשו צורות חדשות. כך גם גם בדת היהודית שלטו אמונות טפלות, ועם הזמן נוספו להן הלחשים, הקמעות והסגולות למיניהן. חמסה, חוט אדום, ספר תהילים מיניאטורי, מזוזות, כניסה לבית ברגל ימין, קמעות, אבנים על מצבות, השתטחות על קברי צדיקים, תיקונים, הפרשות חלה המוניות ועוד שלל מנהגים שפשו לאחרונה. נשאלת השאלה: מה רע באמונות טפלות? מה רע בסגולות או קמעות שישמרו עלינו? אנשים רוצים להיתלות במשהו שייתן להם כוח. אמונה טפלה לא מבדילה בין דת לדת וכולם מעתיקים מכולם.

מגפון הכין רשימה קצרה של אמונות תפלות נפוצות בקרב ישראל היהודית:

חוט אדום: טרנד ענידת החוט האדום מקבר רחל, מהכותל או משאר מקומות קדושים כסגולה לברכה ולמזל טוב תפס חזק. כל כך חזק, שחוטים כאלה באריזות מהודרות מוצעים למכירה במחיר של כ-20 דולר (וגם 36 דולר אם כוללים את המשלוח), מאמינים רבים מאמינים שענידת חוט אדום שומרת עליהם מפני עין הרע ושמקורה קבלי או קשור לסודות עילאיים.
למעשה, אין שום מקור יהודי שמתייחס לענידת חוט אדום כדבר חיובי, בדיוק להיפך, הרמב"ם אמר שענידת החוט היא הבל הבלים. המקור היחיד בכל הספרות היהודית הענפה שמתייחס לחוט אדום אומר בפירוש כך '… אלו הן דרכי האמורי …הקושר מטולטלת על ירכו וחוט אדום על אצבעו'[ג] כשהכוונה ב'דרכי האמורי' היא לאמונות שהחזיקו בה עמים זרים שעליהם אומר הרמב"ם 'דרכי האמורי כולן דברי שקר וכזב הן, והם שהטעו בהן עכו"ם הקדמונים לעמי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל להמשך בהבלים אלו, ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן'[ד]

 ניתן לומר בקיצור כי המקור היחיד שמתייחס לחוט אדום מספר כי חל איסור חמור לענידת חוט שכזה. אבל היהודים עם סוחר ואלוהים מזמן הפך לכספומט, סוחרים משווקים את החוטים האלה כמבורכים כאילו נכרכו קודם סביב קברה של רחל אמנו והם בעלי סגולות מופלאות, אבל תכלס, אין לו שום משמעות מלבד עניין מסחרי ואיסור הלכתי.

חמסה: החמסה היא אחד הסמלים הפופולארים ביותר בתרבות היהודית. הרב רואי מרגלית כתב כי האות ה' היא סגולה נגד עין הרע, ולכן נהגו בקהילות רבות לעשות חמסה שהיא כנגד המספר חמש, ערכה הגימטרישל האות.[ה] אנשים רבים מייחסים לחמסה סגולות לברכה ולמזל.

למעשה, היהודים ייבאו את החמסה משכניהם המוסלמים ואין לו כל קשר ליהדות: מקור החמסות הוא בקוראן, שם החמסה נקראת גם 'היד של פאטימה' (בתו של מוחמד) ומסמלת את חמשת מצוות האיסלאם, ויהודי צפון אפריקה הביאו עימם את סמל החמסה לישראל כשומר מפני עין הרע[ו]. לדעת חוקרים רבים, מקורותיה האמתיים של החמסה הם כנראה עתיקים אף יותר, ונעוצים בסמלה של תנית, אלת הירח הקרתגנית[ז]. כך או כך, לחמסה שום קשר ליהדות.

ספר תהילים קטן: קיימת אמונה רווחת כי נשיאת ספר תהילים צמוד היא מתכון לשמירה והגנה מפני מזל רע.  נשמע טוב. אלא שיש בעיה 'קלה' (מבחינת היהדות) והיא, שכניסה עם כתבי קודש למקומות טמאים, למשל שירותים, פוסלת אותם מידית ו'יעילותם' גם לפי שיטת המאמינים, נעשית הפוכה. גם הצמדת אותם ספרי תהילים לתינוקות או הכנסתם לארנק או לתיק לשם סגולה פשוט מבזה את הדת: הנה כי כן, אסור לפי ההלכה להכניס כתבי קודש למקומות שנקראים בהגדרה התלמודית 'מבואות המטונפים' וההגדרה של 'מבואות מטונפים' תלויה ומשתנה.

אמנם יש "פרצה" שאומרת שאם מכסים את כתבי הקודש בשני כיסויים כביכול ה'קדושה' שלו נשמרת, אבל למה להגיע מראש למצב הזה? לפי האמונה היהודית עצם המצאות ספר קודש לא שומר על האדם אלא רק הקריאה בו. אגב, אותו הדבר אמור גם לגבי תכשיטי קבלה שונים: אנשים עם טבעות, צמידים או תליונים שבהם כתובים דברי קדושה, לפי כך, נדרשים המאמינים באותה אמונה להסיר תכשיטים שונים לפני הכניסה לשירותים.

מזוזות: בשנים האחרונות נפוץ המנהג לנשק מזוזות. ראית מזוזה? הצמד אליה את אצבעות ידך ונשק אותן. המקור הוא ככל הנראה החל בארצות אשכנז דרך הפוסק המהרי"ל  שכתב 'בכל עת כשיצא האדם מפתח ביתו יניח ידו על המזוזה. ולאחריו הרמ"א שקיבע את המנהג בכתבו: 'י"א כשאדם יוצא מן הבית יניח ידו על המזוזה וכן כשיכנס אדם לבית, יניח ידו על המזוזה'.
הנשיקות הצטרפו מאוחר יותר על ידי מחמירים למיניהם, שהפכו את נשיקת האצבע הנוגעת במזוזה להרגל של 'חיבוב מצוה'. גם המנהג לקבוע מזוזה בכל דלת בבית הוא תוצאה של פרשנות מרחיקת לכת. החובה המקורית הייתה לקבוע מזוזה רק במפתן הדלת הראשית. כן חברים. זה מספיק.
כרגיל, יש בעיה 'קלה'. דווקא הרמב"ם התנגד לשימוש במזוזה כחפץ מאגי להגנת הבית וכן, זה מופיע כבר בספרות חז"ל. הרמב"ם התנגד בחריפות לכל שימוש שכזה, ובוודאי היה מתנגד בחריפות גם לנישוק מזוזות, שהיה נראה לו כעבודת אלילים של ממש. בספרו התייחס ל"תוספות קודש" שאנשים מרעיפים על המזוזה: הוא הזכיר נוהג פסול לכתוב על קלף המזוזה דברים נוספים וציין 'שֶאֵלֶה שכותבים שמות המלאכים או שמות קדושים או פסוק או חותמות הרי הן בכלל מי שאין להם חלק לעולם הבא, שאלו הטיפשים לא די להם שבטלו המצווה אלא שעשו מצוה גדולה שהיא יחוד השם של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו הוא קמֵיע של הניית עצמן, כמו שעלה על לבם הסכל שזהו דבר המהנה בהבלי העולם'. במלים פשוטות: אין להפוך את המזוזה ל"קמֵיע", לקסם, 'שהרי לא די בכך שהדבר טיפשי, אלא שהוא בעצם גם חילול ה' והפרת מצוותיו. יתרה מזו: מזוזות, בעיקר אלו המצויות בבתי החולים, עלולות להכיל חיידקים רבים וכתוצאה מכך לגרום למחלות זיהומיות. מחקר שנעשה בבי"ח אסף הרופא בשנת 2008 בדק עשרות  מזוזות ממחלקות השונות בבית החולים. מממצאי המחקר עלה, כי בכל 70 המזוזות שנבדקו, נמצאו חיידקים מסוכנים וכי ישנם סיכונים ממשיים שעלולים לגרום לזיהומים משמעותיים, רחמנא ליצלן. בזרם הקונסרבטיבי יצא פסק הלכה מיוחד: אסור לנשק מזוזות, מסיבות הגייניות.
אגב, ברור גם, שהמנהג להשקיע ממון רב בהידור המזוזה חסר חשיבות לחלוטין, ורק הטקסט שבתוכה הוא החלק החשוב, אחרת אלוהים היה לעשירים בלבד!

 הנחת אבנים על קברים: עוד מנהג יהודי רווח שהועתק והונגש ליהדות. מקורו בתרבות הרומית העתיקה, אז נהגו להניח אבנים לפני פסל של האל הרמס (מרקורי) ביציאה מהעיר רומא.
'בעיה קלה' קיימת גם כאן – הגמרא מתנגדת במפורש למנהג של "הזורק אבן למרקוליס".
מקור אחר למנהג, על פי פרשנותו של פרופ' יצחקי (מאונ' בר אילן), גורסת כי המיתה הכי קשה מבין ארבע מיתות בין דין של הסנהדרין לכפרה על חטאים קשים הייתה סקילה, ובעצם בהנחת אבן על קבר טרי אנחנו מדמים "סקילה" של המנוח על מנת שלא יגיע חס ושלום לגיהינום כשהוא אוחז באותו חטא. אבל חברים, אין צורך לסקול את הנפטר כל פעם כשמבקרים את קברו, מספיק בעת קבירתו. כמה פעמים תסקלו אדם על אותו חטא?

השתטחות על קברים: על אף שהתורה מייחסת טומאה למת, השתמר פולחן קברי הצדיקים לאורך הדורות. פרקטיקה פולחנית זו רווחה בקרב ציבור גדול ובשנים האחרונות אף נעשתה למרכזה של חופשה, בה אנשים נוסעים לחו"ל בשביל להשתטח על קברי צדיקים. התפשטותה של הקבלה והחסידות לאחריה, תרמה רבות לפולחן קברי הצדיקים, והתחברו תפילות ו"ייחודים" רבים המותאמים לאמירה על כל קבר וקבר.
בפועל, אנשי הלכה רבים, ואנשי דת רציונליסטים לאורך ההיסטוריה, הביעו התנגדות למוסד זה של עלייה לקברם של צדיקים. היו שחששו מגלישה לעבודה זרה או דרישה אל המתים, על ידי הפיכת הצדיק למטרת התפילה, והיו אף שהצביעו על תופעות כאלה שהתרחשו בפועל. היו שראו בכך חלק מאמונות מאגיות שהתורה באופן כללי שוללת. אחרים הצביעו על כך שעל פי ההלכה קברים, גם של צדיקים, מטמאים, וראו בכך ביטוי רעיוני לכך שיש להתרחק מן המתים. הגמרא כותבת "רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הם הם זכרונם", ועל פי זה פסק הרמב"ם "ומציינין את הקברות, ובונין נפש על הקבר; והצדיקים, אין בונים להם נפש על קברותיהן – דבריהם הם זיכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות".
גם רבים בציבור הדתי-לאומי מביעים התנגדות לנסיעה לקברי צדיקים בחו"ל כגון קבר רבי נחמן מברסלב, וכורכים את הבעיה ההלכתית של יציאה מארץ ישראל. הרב יובל שרלו כתב על התופעה "הם מצליחים לגרום לכך שהא-לוהים עובד כביכול אצלם… האם לא זו ההגדרה של עבודה זרה?"‏.

 אבל, יש גם סגולות שהן מעולות. הרב חיים נבון, כתב שיש 5 סגולות מדהימות. יעילות ומנוסות והן:

 סגולה לפרנסה: ללמוד מקצוע (מסכת קידושין דף כט עמוד א)

סגולה לרפואה: ללכת לרופא (מסכת בבא קמא דף מו עמוד ב)

סגולה לאריכות ימים: לנהל אורח חיים בריא (רמב"ם הלכות דעות ד')

סגולה לחתונה: לחפש בת זוג (מסכת קידושין דף ב עמוד ב)

סגולה לשלום בית: אהבה, ויתור, סבלנות (מסכת סנהדרין דף ז עמוד א')

( גילוי נאות – התחקיר הסתמך גם על מאמר מקיף של שחר. ע  מאתר: אחד נגד כל הדת בנושא: אמונה (טפלה) עיוורת).