"תור: ראגנארוק" הוא הפרק השלישי בסרטי תור של מארוול – לאחר "תור" (2011) של קנת בראנה ו-"תור: העולם האפל" (2013) של אלן טיילור, והסרט החמישי בסדרה שבו מופיע אל הרעם (למעט הופעה קצרצרה בפוסט קרדיט של הסרט "דוקטור סטריינג'"). למרות ששני הסרטים הקודמים של תור נחשבים מוצלחים ביקום הקולנועי של מארוול, הם לא נחשבים לפופולריים בסדרה או הרווחיים ביותר בקופות. בעוד ששני הסרטים הקודמים של תור התפתלו באופן שגרתי ובטוח מבחינת בימוי, נראה כי אולפני מארוול נטלו סיכון, בכך שהביאו במאי של קומדיות וסרטים עצמאיים. "תור: ראגנארוק" של הבמאי היהודי ממוצא מאורי, טאיקה וואיטיטי, הוא משב של אוויר צח בין סרטי מארוול, תוך שהוא משלב פנטזיה, אינספור אפקטים והומור מבריק.

"תור ראגנארוק": מצחיק, מתוחכם ובעיקר מקורי

"תור: ראגנארוק" בוים על פי תסריט של אריק פירסון, ומבוסס על סיפור של פירסון, קרייג קייל ו-כריסטופר יוסט. שלושת הכותבים וותיקים בעולם של מארוול, כשפירסון כבר עבד על כמה סרטים קצרים של מארוול, כולל סדרת הטלוויזיה "הסוכנת קרטר"; יוסט סייע בכתיבת כמה סרטי מארוול, כמו "תור: העולם האפל"; וקייל על סרטי ההנפשה של מארוול. בשל כך, התסריט של "תור: ראגנארוק" נמצא בקנה אחד עם שאר סרטי מארוול, כך שהוא מאזן את הקטעים הדרמתיים בסצינות פעולה של גיבורי על, ובעיקר מתבל את עצמו במחוות קומיות – כאחד הסרטים הקלילים והמבדרים ביותר של מארוול. הרקע הקומי של וואיטיטי מורגש בכל סיב בסרט, והוא לוקח את מיטב רגעי ההומור של תור מכל סרטיו הקודמים ואורג אותם היטב אל תוך "תור: ראגנארוק".

העיצוב החזותי בכמה סצינות בסרט, המרחשות על פני כוכב סקאר, עם מרקמי הזבל הצבעוני והססגוני, כמו גם הוויזואליות המופלאה של הגרנדמאסטר המתפנפן בתלבושות בוהקות, מסייעים להביא תחושה שונה ויוצאת דופן ל-"תור: ראגנארוק". בעוד שממלכות נוספות, מעבר לאסגרד ומידגארד, כמעט ולא נחקרו בסרטי "תור" ו-"תור: העולם האפל", סקאר מפותח הרבה יותר הודות לעיצוב ולילידי הכוכב, ובמיוחד ג'ף גולדבלום המבדר באכזריותו כגראנדמאסטר. צבעים חדים אלו, כנראה כפי שדמיין אותן יוצר הקומיקס המקורי – ג'ק קירבי, בליווי הפסקול הרעשני של שנות השמונים, הם שמעניקים ל-"תור: ראגנארוק" את התחושה המיוחדת, כסרט מארוול ייחודי ויוצא דופן מכל מה שנעשה עד היום.

למרות היתרון של "תור: ראגנארוק" להציג את הנבל הנשי הראשון בעולם מארוול, המגולם באופן מבריק על ידי קייט בלאנשט, הסרט עדיין נופל טרף לבעיית הנבל הטיפוסי. כמו רבים מהנבלים לפניה, דמותה של הלה – אלת המוות אינה מפותחת מבחינת מוטיבציה (להוציא נקמה וכוח), וצבא של חיילים חסרי פנים הרצים מאחוריה משמש רק כעוד מטרה להרג על ידי גיבורי העל של הסרט, ללא משמעות עמוקה. גם כאשר "תור: ראגנארוק" באמת מנסה להביא עומק לפלישה של הלה לממלכת אסגרד, היקום של תור כבר הוזנח ונותר קר בסרטי תור הקודמים – ולצופים קשה להזדהות עם תושבי ממלכה זו. בעוד שהמערכה השלישית של "תור: ראגנארוק" מספקת ספין שונה במקצת מנוסחת הקרב הסופי של סרטי מארוול, התוצאה הסופית אינה שונה מהמסורת שאליה התרגלנו.

עם זאת, הסיבה שסרטי מארוול מזניחים בדרך כלל את הנבלים, היא כי הסרטים מתמקדים בגיבורים שלהם, ו-"תור: ראגנארוק" עושה את אותו הדבר. הפעם, מלבד תור (כריס המסוורת'), יש גם ולקיריה (טסה תומפסון), הענק הירוק (מארק רופאלו) ואחיו של תור – לוקי (טום הידלסטון). המסוורת' והידלסטון, שזכו ליתרון בהצגת אופיים בלפחות ארבעה סרטי מארוול, נכנסים בקלות לנעלי דמויותיהם. מבחינתו של המסוורת', הוא גם נהנה מאינספור בדיחות בתסריט, ומצליח להאיר את דמות אל הרעם יותר מתמיד. הענק הירוק של רופאלו הוא תוספת פנטסטית ומשעשעת נוספת לעולם של תור. עם זאת, הגיבורה החדשה בעולם של מארוול היא ולקיריה. דמותה אמנם עם אופי ארכיטיפי טיפוסי – חיילת עם פוסט טראומה ששותה לשוכרה כדי להימלט מהמציאות – אבל תומפסון מביאה הרבה קלילות לתפקיד, וזוכה להשלמה על ידי סצינת זיכרון מלאת דמיון ועומק. "תור: ראגנארוק" זוכה גם להופעות אורח קצרות, אך בלתי נשכחות, מצדם של אודין (אנתוני הופקינס) וכן דוקטור סטריינג' (בנדיקט קמברבאץ').

בסך הכל, "תור: ראגנארוק" של וואיטיטי מביא עוד להיט של מארוול, המצטיין בפני עצמו, ואף מוסיף נדבכים נוספים לבסיס שהונח בסרטי תור של בראנה וטיילור. למרות סגנון הבימוי הייחודי של וואיטיטי, הסרט משתלב היטב בעולם של מארוול ואף עונה לציפיות מעריצי הקומיקס. וואיטיטי אמנם לא יוצר שפה קולנועית חדשה, אך הוא בהחלט מספק הרפתקה מהנה ומבדרת, מבלי לשבור את התבנית. ובכל זאת, "תור: ראגנארוק" בהחלט כייפי ואף שווה את מחיר כרטיס הקולנוע על מסך ה-IMAX, ו/או גם לצופים מזדמנים.

XXX