איש שהיה נבחר ציבור נשפט ומורשע בקבלת שוחד ובהפרת אמונים – ונכלא. בשביל לזכות בשחרור מוקדם, הוא מביע חרטה, מתנהג למופת ולבסוף גם זוכה בשחרור טכני מוקדם עוד יותר. ומה הוא עושה בשנייה שהוא בחוץ? פותח את הפה ומטנף את כל המערכת. ומה עושה המערכת במקום לכלוא אותו מחדש כהרף עין? שותקת כמו דג

מאת טובי פולק

בית משפט בדרג א' קובע שאדם מפורסם, בעל תפקיד בכיר לשעבר, נמצא אשם בכך וכך עבירות, מרשיע אותו בעבירות חמורות שיש עמן קלון ושולח אותו לכלא.

הולך האדם המורשע לערכאה גבוהה יותר, מערער על עצם הרשעתו ועל חומרת עונשו  – וחוטף עונש מאסר חמור יותר.

נכנס האדם לכלא, מקבל אורחים, יוצא לחופשות, מנהל כיתת לימוד (לא חלילה פיזיקה, כימיה או מתמטיקה; גם לא משפטים; אפילו לא כלכלה), עושה מה שנדרש מאסיר בשביל שתעמוד לו הזכות לבקש קיצור עונש, כמו הבעת חרטה, התנהגות טובה וכל מה שהכללים מכתיבים. הכל לפי הספר.

ואז מגיע השלב הקבוע בחוק, של ועדת השחרורים, שליש על התנהגות טובה, השלב שבו עומד האסיר בפני קבוצת אנשים שצריכה לבחון האם הוא קלט את חומרת מעשיו, הבין את הסיבות להרשעתו וכליאתו, הוא נדרש להביע חרטה מלאה ולהבטיח לא לשוב לסורו – והוא עושה זאת בלב שלם ובהתכוונות גדולה. הוועדה מתרשמת וקובעת: השליש ינוכה. כמקובל.

בשלב מסוים, כמה וכמה חודשים לפני מועד שחרורו המיועד, הוא אפילו פורש חסותו על אסיר יותר כבד ויותר מפורסם ממנו. הוא קולט אותו, מדריך אותו בהלכות המקום, מגן עליו מפני המנהלים והקולגות, מלמד אותו צעד ראשון ושני. משתדל אצלו אצל הבוסים החדשים. עורך עבורו קניות. אסיר למופת, מה יש לדבר.

אבל בחוץ חבריו עבדו קשה. עד למועד הנקוב של שחרור השליש מחמת התנהגות טובה נשארו כמה חודשים, אבל זה כמה חודשים יותר מדי. אז פתאום התברר שמאוד צפוף בבתי הכלא. מאוד צפוף. לא בכלא חרמון או נפחא או רמלה או באר-שבע – דווקא במעשיהו. פתאום נהיה מאוד צפוף במעשיהו. ויש את העניין הזה של כבוד האדם וחירותו. וזה ממש בלתי נסבל, הצפיפות הזאת.

אז הנה מגיע יום חדש, והופ – האסיר שלנו בחוץ. להקת המעודדות (סליחה, מעודדים בחליפות שחורות) מחכה לו בשער, והפה נפתח. העיתונאים רושמים, המיקרופונים מקליטים, המצלמות רצות. איזה שטף, איזו רהיטות, איזו שפה עשירה. שפתיים יישקו.

מה חרטה, איזה חרטה, איפה חרטה – הכל חארטה. אכלו לי, שתו לי, העוול הכי גדול בתולדות המדינה, האנושות, היקום; הסבל שנורא יותר מסבלו של השבוי גלעד שליט; המערכת המשפטית האיומה; הפרקליטות המושחתת; בתי המשפט האטומים; הנשיא שלא הסכים לחנינה; והוא בכלל זכאי וטהור. זכאי כבדולח.

האיש שלנו הוא דרייפוס במגבעת בורסלינו. לא פחות.

במדינה שאינה מדינת בננות נרפית ועלובה, צוות מטעם שירות בתי הסוהר היה מתייצב באמצע נאום הדרייפוס של האסיר למופת שלנו, אוזק אותו ומוביל אותו אחר כבוד, ללא אומר ודברים, בחזרה לתא הסגור. בלי קיצור מנהלי מחמת צפיפות, בלי קיצור שליש מחמת חרטה והתנהגות. אבל במדינת הגמדים שבה תמיד רעש מהומה, הדרייפוס שלנו מוסע אחר כבוד לקבל את הנשיקה והצ'פחה המסורתית מרבו הגדול בתורה, האיש והגלימה והמשקפיים הכהים.

הוא זכאי, הוא צדיק. הוא צדיק הדור.