אתמול הלכה מאיתנו אגדה. שמריהו נאבל – מאמן שחיה כדורסל וכדורעף, בגיל 99. שמריהו היה האיש שלימד אותי לשחות נכון. אף אחד לא עשה את זה טוב כמו שמריהו, לא לחינם קוראים לנו תלמידיו, שמריהו היה המורה לשחיה מספר אחד. ויסלחו לי ובוודאי גם יסכימו איתי מאמנים ושחיינים רבים שהכרתי והערכתי.

שמריהו היה המאמן שלי במשך שלוש שנים, לא רומן פשוט בין "ממזר קשוח" כמו שמריהו ופרחח רחוב כמוני. הוא לימד אותי להיכן אני יכול להגיע. הוא ישב לי על הראש, הוא רב איתי (או שאולי אני איתו אחרי הכל 35 שנה לפחות עברו מאז.

הכרתי הרבה מאמנים בחיי וזכיתי לשחות תחת שרביטם של ארבעה מהגדולים ביותר (שניים מהם רק כמה ימים אמנם אבל קשה לשכוח). שמריהו היה הקשוח מכולם. משמעת היתה אצלו מספר אחד ואוסף הזאטוטים הסגולים מקור במיימיה של בריכת וינגייט (הרבה לפני הקירוי , הרבה לפני הבריכה הקצרה ועם החימום הדפוק). למד אצלו פרק בהלכות שחיה, משמעת וחוסן נפשי וגופני.

תמונה אחת שלא יוצאת לי מהראש מזה שנים היא את שמריהו מהדס לו במכנסיים קצרים והכפכפים הנצחיים שלו עם מטריה תחת ברד כבד ואנחנו רוטטים מקור במים. לא הוא את האימון לא יפסיק, מה זה עוד קצת רטיבות, אחרי הכל אנחנו כבר במים.

ועוד תמונה: מוקדמות אליפות ישראל – אי שם באמצע שנות השבעים – בבריכת מכבי חיפה, עבורי זו הפעם הראשונה שאני מתחרה. אני נכנס לשחות 200 מטר. לא יודע למה איכשהו בין הבריכה החמישית לשישית התחלתי לחלום. פספסתי את הדגלים (שחחין גב נעזר בדגלים כדי לדעת מיקומו ביחס לדופן הבריכה) ו…טראח עם הראש בקיר. כואב כואב, הסתובבתי המשכתי וסיימתי. אני יוצא מהבריכה ושמריהו ניגש אלי טופח לי על השכם ואומר… "אל תתרגש, משהו כבר השגת, הרחבת את הבריכה של מכבי חיפה".

שמריהו גמא מאות אם לא אלפי קילומטרים לאורך הבריכה הזו ובריכות רבות אחרות. הוא היה אגדה. ובזכותו, למרות המריבות, למדתי לשחות כמו שרק תלמיד של שמריהו יודע לשחות, הוא שיגע אותי עם ההקפדה על כל תנועת יד. והצליח ללטש את הסגנון שלי שאיפשר לי אחר כך, למרות משקל הנוצה שלי, והכוח המוגבל להתחרות. הוא גם ביסס בי את החוסן הנפשי שאיפשר לי מאוחר יותר להתמודד עם קשיים אחרים שצצו בעת היותי שחיין וגם מאוחר יותר.

רבנו בלי סוף, וזכורה לי מריבה אחת במיוחד: המלמדת הכל על שמריהו: הבריכה היא אותה בריכה ארורה , ומחוממת בקושי של וינגייט, אני קופא מקור ועם ברך דואבת ועייף עד מוות. שמריהו רוצה שאשחה חתירה. אני מתעקש ושוחה על הגב (קל יותר, אחרי הכל זה היה הסגנון החזק שלי שהוא שיפר וליטש עד כדי כך שנתן לי את הזכות להדגים בפני הצעירים – לא משהו לזלזל בו).

שמריהו מתעקש, ומתעצבן ופולט: "נמאסת כמו צנון"
ואני עונה לו: "צנון לא שוחה חתירה".
והוא חותך את הדיון ב… "צנון לא שוחה" וזורק אותי מהאימון.

עד היום אני צוחק מהסצינה. ככה היה שמריהו גם כשהיה עצבני חוש ההומור תמיד היה במקום.

ראיתי אותו מטפח ומגדל עשרות זאטוטים, שעל פניו נראו חסרי סיכוי והופך אותם לשחיינים מהשורה הראשונה ביניהם ילדיו הוא.

האמת היא שגילו המופלג לא הפתיע אותי, תמיד חשבתי ששמריהו נאבל הוא בן אלמוות. בגיל 99 הוא החזיר סופית את הכפכפים ואם יש שם למעלה איזה בריכה אז שמריהו מהדס סביבה ולא משנה מה מזג האוויר.