חריצת דינו של אדם, בטרם עת, על פי כותרות בעיתון, עלולה להיות הרסנית למערכת המשפט. בתאוריה של שיטת המשפט שלנו, יש צורך בהסרת הספק הסביר כדי להרשיע אדם. ובכל זאת, בפועל, זה לא תמיד המקרה. פרשנות על משפטו של דניאל מעוז

מאת אבירם זינו 

דניאל מעוז הפנה אמש אצבע מאשימה כלפי אחיו התאום, במשפט בו הוא מואשם ברצח הוריו, כדי לזכות בירושתם. מעוז טען: "אחי התאום רצח את הוריי" ועורר סערה גדולה סביב הדיון במשפטו. טענה זו עלתה רק בשלב זה של המשפט, כי לטענתו אחיו איים עליו שאם יספר על מעשה הרצח, האח ייספר ברבים כי הנאשם הוא דו מיני ופדופיל.

מעוז הוא עורך דין במקצועו וודאי שקל את דבריו בכובד ראש. עד לאותו הרגע טען כי היה בשירותים שעה שהתבצע הרצח וחשש לחייו. הוא כיוון אצבע מאשימה כלפי רצח על רקע לאומני, אבל המשטרה לא קנתה את זה. אתמול צצה הטענה: התאום רצח. טענה זו עשויה לעורר קשיים ממשים בניהול המשפט.

אנסה רגע לנתק עצמי מדעתי האישית, שהרי מכלול הדברים והדמות שלבש דניאל מעוז מעוררת בי חשד שמדובר בטענת שווא, ניסיון להכשיל את בית המשפט להרשיע אותו. עם זאת, בלי שחומר החקירה המלא ייפרס בפני וחרף תחושותיי, אין לי הזכות להכריע לגבי האמת. אנסה להציג את הבעיה המשפטית שתעמוד עכשיו בפני השופט. בין אם יאמין לדבריו של מעוז ובין אם לאו. השופט יהיה נתון עכשיו לקושי רב יותר בהאשמת מי מהאחים בעבירת רצח. רף הראיות גבוה, בתאוריה, וטענה כזו עלולה לעורר ספק, ואם הספק יוכח כספק סביר – וזו מטרתו של סנגורו של מעוז, לעורר ספק מסוג זה – הרי שספק סביר אינו מתיישב עם הרשעה בפלילים. רף ההרשעה הוא "מעבר לספק הסביר". אסביר.

בתי המשפט בישראל כתבו לא פעם כי במדינה יהודית דמוקרטית ראוי לנו לקלוט מן המשפט העברי את העקרונות הבסיסיים בדבר החובה להוכיח אשמה של אדם מעבר לספק סביר. עקרונות אלה משקפים גם את הגישה המשפטית המקובלת במערב, לכבוד האדם ולאי הטלת כתם של מורשע ועבריין, ללא ראיות מספקות.

עו"ד רם כספי סיפר פעם בפגישת עבודה שהייתה לנו את ההלצה הבאה, בתגובה לשאלתי מה שלומו: "אני חוזר מהלוויה של חזקת החפות, בדרך לבקר את הספק הסביר בטיפול נמרץ". חריצת דינו של אדם, בטרם עת, על פי כותרות עשויה להיות הרסנית למערכת המשפט. בתאוריה של שיטת המשפט שלנו יש צורך בהסרת הספק הסביר כדי להרשיע אדם. ובכל זאת, בפועל זה לא תמיד המקרה.

בשנים האחרונות היינו עדים לזיכויים, גם מעבירות רצח. משפטים שהוכרעו בהד ציבורי צורב, ולעיתים בקול ענות חלושה, התגלגלו לפתחו של בית המשפט העליון שהפך את הקערה על פיה וזיכה. כך היה במקרה של גרגורי בשירוב. לאחר שריצה שנים מאחורי סורג ובריח קבע בית המשפט העליון ביוני 2006, כי התעורר ספק סביר ביחס להרשעתו והשופטים מתחו ביקורת על חקירת המשטרה: "מטרת החקירה המשטרתית איננה מציאת ראיות להרשעתו של חשוד, אלא במציאת ראיות לחשיפת האמת – בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של החשוד ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו."

מקרה אחר, זה של סולימאן אל עביד, שהרשעתו ברצח חנית קיקוס עוררה ספקות כבדים, הוביל לדו"ח שכתבה השופטת מרים בן פורת עבור משרד המשפטים ובו המליצה על חנינה: "היטלטלותו של אל עביד בין זכאות להרשעה עשויה לנטוע ספקות בקרב חלק מהציבור שמא חלילה חף מפשע יושב בכלא שנים רבות על לא עוול בכפו." לתחושה הזאת הציעה בן פורת בשעתו, "לא להיות אדישים, ולתת לה משקל בעת קציבת עונשו".

ובכל זאת, חמתו של הציבור עשויה להתעורר במקום שבו מקפידים הקפדה יתרה על זכויותיו של נאשם: "הוא רצח / אנס / גנב, לא מגיע לו זכויות" – כך אני שומע בתגובה להקפדה הדקדקנית. אך מה אם הנאשם לא עשה את מה שמיוחס לו? כיצד הצדק יכול להגן על אותם אנשים שנתפרו להם תיקים או שראיות נסיבתיות קושרות אותם אל המקרה?

על כך השיבה טוב ממני הסנגורית הראשית, ענבל רובינשטיין, בראיון שנתנה בעבר לעיתון הכלכלי "גלובס", "בציבור חושבים שבמלחמה בפשיעה כל האמצעים כשרים. אומרים שבמלחמה כמו במלחמה, אז לא נורא אם נחפף… אנחנו עוד בתקופה שבה שחיקת הספק הסביר ומותה של חזקת החפות כבר נהפכו לקלישאות. יש עוד שופטים שעומדים בפרץ ודורשים מהמדינה להוכיח ספק סביר, ויודעים שיש חזקת חפות, אבל הם הולכים ומתמעטים".

כך גם עניינו של מעוז. הוא העלה טענה, שאם תנוהל נכון או שיש בה מן האמת, עשויה לגרור ספק סביר. עכשיו מוטלת החובה על השופט ועל חוקרי המשטרה לא להביט בזלזול על טענתו של מעוז ולא לראות בה מכשלה. פשוט לחקור את האמת, עד כמה שהדבר אפשרי.