את הספר "ייאושו של רבי נחמן מברסלב" של אשר אלבו סיימתי לקרוא ביום הבחירות האחרון. כשאחד מחברי ועדת הקלפי ראה אותי קורא ספר בזמן שהמתנתי בתור לבחוׄר ושאל אותי מה אני קורא, הסבתי לפניו את כריכתו הקדמית של הספר והוספתי: "אם כבר לקרוא ספר ביום הבחירות, אז ספר שעוסק בייאוש, לא?" ניבאתי ולא ידעתי מה ניבאתי.

בשנים האחרונות ישנה עדנה לחסידות ברסלב ולמייסדה, רבי נחמן מברסלב (1810-1772). שגשוג זה לא בא לידי ביטוי רק במחזה המוכר של חסידי ברסלב המקפצים ברחובות הכרך ושרים "אין שום ייאוש בעולם כלל", אלא גם בתקופה זו, סוף חודש אלול, כאשר עשרות אלפי גברים, חסידי ברסלב לצד דתיים-לאומיים וחילונים גמורים, נוסעים לאומן שבאוקראינה לחגוג את ראש השנה בציון קברו של רבי נחמן.

אלבו מציין שההתעניינות הגוברת הזו בחסידות, לצד האייקוניות של האמרה "אין שום ייאוש בעולם כלל", הם שהיוו את המוטיבציה הראשונית לעבודת התזה שלו, ממנה צמח הספר. האם שני אלו קשורים זה בזה, קרי – האם הנחמה או ההבטחה שמציע רבי נחמן מברסלב ובאה לידי ביטוי באמרה "אין שום ייאוש בעולם כלל" קשורה לשגשוג של החסידות? האם בימים אלו של משבר פוליטי אזרחי ישראל יכולים אף הם למצוא נחמה בזרועותיו של רבי נחמן?

*

"ייאושו של רבי נחמן מברסלב" מבקש להתחקות אחר מושג הייאוש בתורתו של רבי נחמן מברסלב. לספר שני חלקים: חלקו הראשון של הספר עוסק בתורותיו של רבי נחמן, כפי שהן באות לידי ביטוי בספרו "ליקוטי מוהר"ן", שהוא אוסף דרשות שלו שהועלו על הכתב על ידי תלמידו, רבי נתן שטרנהרץ מנמירוב, וכן בספרים "חיי מוהר"ן" ו"שיחות הר"ן" שחיבר רבי נתן. חלקו השני של הספר עוסק בדרך שבה פירשו ופיתחו תלמידיו של רבי נחמן את מושג הייאוש בדורות שאחריו, בין השאר בכדי לנסות להבין את סוד קסמו בדורות האחרונים.

אליבא דאלבו, הייאוש אצל רבי נחמן הוא ייאוש שנובע מתחושת ריחוק מאלוהים או מחוסר יכולת לדבוק בו. אלא שהייאוש הוא אשליה – ניתן לדבוק באלוהים גם מן המקומות הנמוכים והרחוקים ביותר מאלוהים, ולכן אין שום סיבה לייאוש; זה לא אומר שהייאוש לא קיים – הוא קיים אך צריך להיאבק בו. יתרה מזו: הייאוש מעיד על מודעוּת; מוטב להיות רחוק מאלוהים ומיואש מכך, מאשר להיות רחוק מאלוהים ולא מודע לכך. עצם המודעוּת של האדם לכך שהוא רחוק מאלוהים כבר מראה שהוא קרוב יותר לאלוהים ממה שהוא סבור.

על אף שאלבו מצליח לשפוך אור על מושג הייאוש אצל רבי נחמן, עדיין רב הנסתר על הגלוי. מבחינה מתודולוגית, אלבו אינו מגדיר, לא מילונאית/ טרמינולוגית ולא פנומנולוגית, מהו ייאוש. בתחילת הספר אלבו מונה מספר הוגים שעוסקים בסוגיית הייאוש הדתי, ובכך הוא כבר מניח (למרות שאינו אומר זאת במפורש) שהייאוש של רבי נחמן הוא ייאוש דתי, אולם הוא אינו מציין באיזו גישה הוא נוקט. כאשר בלב הספר עומד חקר של מושג (תופעה), אי עמידה על הגדרת המושג – ולו באופן רחב, ולו בכדי לסטות מכך או לקשר בינו למושגים אחרים – היא בעיה מתודולוגית קריטית. בהקשר זה יצוין שבשום מקום בספר אלבו גם לא מגדיר שני מושגי מפתח במחקר תורותיו של רבי נחמן, אקזיסטנציאליזם ומיסטיקה, מושגים ששוזרים גם את המחקר של אלבו וקשורים למושג הייאוש.

העמימות שאלבו מפזר סביב המילה ייאוש היא שמאפשרת לו לכתוב את הפרק הרביעי, שבו אלבו מקשר בין הייאוש ובין אפיקורסיות שבאה מתוך עיון בחכמות שמקורן בחלל הפנוי, כלומר חכמות שבאות ממקום שאלוהים נעדר ממנו כביכול; ואת הפרק החמישי, שבו אלבו מביא שני סיפורים של רבי נחמן שהמוקד שלהם הוא עצבוּת. אולם בשום מקום במקורות מרבי נחמן שאלבו מציין בפרקים אלו לא מוזכרת המילה ייאוש – לא בנוגע לאפיקורסיות (הפרק הרביעי) ולא בנוגע לעצבות (הפרק החמישי). האם אפיקורסיות שמקורה בחלל הפנוי מובילה לייאוש או שמא היא מסוכנת מבלי להוביל לייאוש? האם עצבות וייאוש הן היינו הך? אני מסכים שכל המושגים הללו הם מושגים שליליים, אבל הם בוודאי לא מושגים אקוויוולנטיים. ייאוש הוא אמנם תחושה קשה יותר מעצבות, אך ניתן לחשוב על ייאוש שלא מביא לעצבות. הייאוש מן המערכת הפוליטית למשל.

*

החלק השני של הספר בוחן את האופן שבו פיתחו תלמידי רבי נחמן את תורתו, ובפרט את מושג הייאוש. בחלק זה אלבו מונה את הספר "ליקוטי הלכות" שחיבר רבי נתן, וכן את יצירותיהם של רבי אלטר טפליקר, רבי ישראל יצחק בזאנסון, ארז משה דורון ושולי רנד.

הפרק על רבי נתן כולל הערה חשובה, שחבל שלא הובאה במבוא, לפיה המונח ייאוש מופיע רק כעשר פעמים ב"ליקוטי מוהר"ן", בעוד ב"שיחות הר"ן" ו"חיי מוהר"ן" המונח מופיע עוד עשרות פעמים, וב"ליקוטי הלכות" יותר מ-100 פעמים. הערה זו מסבירה את דלות המקורות בחלק הראשון של הספר, והיא אולי אף אומרת שהייאוש, יותר משהוא "ייאושו של רבי נחמן" הוא "ייאושו של רבי נתן".

שאר הפרקים בחלק השני אינם שווים באיכותם; לצד עיון מעמיק בכתבי ההוגים בחלק מהפרקים, בפרקים אחרים, כמו אלו על ארז משה דורון ושולי רנד – הסקירה שטחית ביותר. אם לתמצת חלק זה, אפשר לומר שהפופולריות של ברסלב היא תוצאה של הרחבת קהל הנמענים והנגשת תורותיו של רבי נחמן להדיוטות. כך למשל, רבי נתן מדגיש כי התפילה נעלית על לימוד תורה. לו הדרך לידיעת אלוהים הייתה עוברת בלימוד תורה, ניתן היה להבין את הייאוש, שכן לא כל אחד מסוגל ומוכשר לכך. לעומת זאת, להתפלל אל האל כל אחד יכול.

החלק השני אמנם מסביר מדוע זכתה ברסלב לפרוץ ימה וקדמה, אך הוא לא מספק מענה לשאלה מדוע תורותיו של רבי נחמן זכו לעדנה בעת הזו, או האם הבטחת רבי נחמן כי אין ייאוש בעולם קשורה לעדנה זו. האמירות הכלליות שאלבו מביא על המצב הפוסטמודרני – למשל הספקנות הפוסטמודרנית שעלולה להוביל לייאוש – הן אולי נכונות, אך כך או כך הן אינן מעוגנות בעיון הטקסטואלי בכתביהם של ממשיכי דרכו של רבי נחמן.

לסיכום, לפי אלבו תורותיו של רבי נחמן יכולות לנחם את כל המבקשים קרבת אלוהים ומיואשים מהאפשרות שזה יקרה. אך רבי נחמן לא נותן מענה ליהודים פשוטים שייאושם אינו ייאוש דתי. אין שום ייאוש בעולם כלל? תשאלו את רובי ריבלין.

ייאושו של רבי נחמן מברסלב • אשר אלבו • הוצאת רסלינג • 2017 • 191 עמ'