פחד. חוסר ודאות. זה מה שחווים עשרות אלפי תלמידים בדרום, בכל פעם שיש מצב מלחמה. קוראים לזה הסלמה אבל המצב הוא מצב מלחמה. ולמרות שזה כבר נמשך שנים – מרבית הבניינים, פרטיים וציבוריים – לא ממוגנים. ברירת המחדל היא חדר מדרגות. שני תלמידי כיתה י"א מאשדוד משתפים איך משפיע האיום הביטחוני על חייהם. "יהיה נחמד אם יפסיקו לירות עלינו"

מאת נוי כרמל

בימים האחרונים אנחנו שומעים הרבה על נפילות, על תקיפות צה”ל, ועל נפלאותיה של כיפת הברזל, אבל איך נראים חייהם של התושבים באזורי האיום? ככל שטווח הטילים מתרחב, עוד ועוד ערים ויישובים נכללים בטווח הסיכון. במקרים רבים מדובר במקומות שלא ממוגנים בהתאם, מציאות שמשבשת אף יותר את שגרת החיים, ומגבירה את הפחד.

שני תלמידי כיתה י"א מאשדוד, ליאל וגיא, לא לומדים, באשדוד בתי הספר לא ממוגנים, ומתחילת השבוע הושבתו הלימודים.

ליאל: “יש הרבה אזעקות. בבוקר זה היה כמעט כל שעה, זה התחיל מ-6:00. היו לנו לפחות שבע אזעקות. אני גם שמעתי בומים בלי שום קשר לאזעקה, פשוט שמעתי את הבומים האלה.”

 איך זה מרגיש?

 ליאל: “אתה לא יכול להגיד שזה לא קורה, כי זה כן קורה. אתה כן שומע את הבומים, אתה כן שומע את הבהלה שמסביב, ואם זה כאילו נופל יחסית קרוב, המכוניות מפעילות את האזעקה שלהן. זה די מבהיל.”

 גיא: “התחושות שזה מעלה בי, גם אחרי שזה לא הפעם הראשונה, גם אחרי עופרת יצוקה, גם אחרי מה שהיה בסוף הקיץ, זה הרבה דברים שהם לא נעימים במיוחד.”

 כמו מה?

גיא: “כמו פחד, כמו חוסר ודאות. אני לא יודע אם זה ייגמר תוך שבוע או תוך חודש. זה מצב מאד לא נעים. גם ללימודים מתגעגעים בשלב מסוים, כשזה או לימודים או המצב הזה. זה לא כיף.

אני פשוט נמצא כל היום בבית. נגמרים הדברים לעשות. טלוויזיה ראיתי מלא. המחשב? חרשנו. בדרך כלל הייתי יוצא לפגוש חברים, אבל זה לא מתאפשר יותר. אין גם יותר מדי אינטראקציה אנושית, שהיא לא דרך המחשב. כשלוקחים את המפגש החברתי הכל הופך לפחות משמעותי.”

 ומרים על הדור הזה שהוא מנותק, שהוא סגור בתוך עצמו, שבמקום חברים יש לו פייסבוק ומחשב. דווקא מציאות קיצונית זו מדגישה עד כמה גם להם, כמו לכל אדם, הקשר והחברים חשובים.

 ליאל: “באופן כללי זה פחות עושה חשק לצאת החוצה. אתמול יצאתי לחגוג את היומולדת עם המשפחה. אז חגגנו ואז באמצע הייתה אזעקה. זה די הורס. עכשיו אי אפשר ממש לחגוג, אי אפשר לצאת לפארק עם הרבה אנשים. אין בית ספר וזה די משפיע על לוח המבחנים שגם ככה עמוס, אז ידחסו לנו עוד יותר את המבחנים.”

מה את עושה כשיש אזעקה?

 ליאל: “הבית שלי לא ממוגן. אני בד”כ יוצאת לחדר מדרגות, אבל לפעמים אין כוח לזה, או שאתה פשוט עייף כי הם זורקים בבוקר. אז אתה פשוט נשאר במיטה. אני יודעת מאיזה כיוון הטיל הולך להגיע, אז אני יודעת איפה בבית זה יותר מוגן, אז אני הולכת לישון בחדר של ההורים כי אני יודעת שזה לא יפגע בי שמה.”

 כמו בתי הספר, גם בתים רבים ביישובי הדרום לא ממוגנים, ואין בהם מרחב מוגן במרחק שאפשר להגיע אליו בזמן הקצר שיש מהישמע האזעקה. אז התושבים הולכים למקום הכי פחות מסוכן – חדר המדרגות. עדיין, לרוץ לחדר מדרגות, ולרוץ למרחב המוגן זה לא אותו הדבר.

 וזה מרגיש בטוח?

 גיא: “לא הכי אבל זה מה שיש.”

 אם היה לך מרחב מוגן?

 ליאל: “כן, בהחלט כן. זה לא תמיד כיף כשאתה מתעורר ללכת לחדר מדרגות ולפגוש את כל השכנים. כשיש הרבה אנשים שפוגשים אותך כשאתה יוצא, כשבדיוק התעוררת זה לא הדבר הכי כייפי בעולם. אם היה מרחב מוגן שזה בבית שלך, אתה מרגיש הרבה יותר בטוח ומוגן, בקטע של לא לצאת ודברים כאלו.”

 זה מפחיד?

 ליאל: “במקור אני משדרות אז אני די רגילה לזה. אבל כשמגיעים לעיר היותר גדולה, אז זה יותר מפחיד כי יותר צפוף פחות שטח. אם זה פוגע בבניין גבוה, אז יש חשש שזה יפגע ביותר אנשים. באופן כללי האנשים פה לא רגילים לכל האזעקות האלו, אז הם הרבה יותר לחוצים. בשדרות, כשגרתי, אז אם מישהו זר היה בא ושומע את כל האזעקות האלו אז כולם היו מנסים להרגיע אותו, אבל עכשיו כולם פה לחוצים.”

 גם גיא וגם ליאל מאמינים שהמצב אינו גזירת גורל, ויכול להשתנות, גם אם לכל אחד מהם יש פתרון קצת שונה.

 אתה מאמין שמתישהו זה גם יפסיק לחזור הסיפור הזה?

 גיא: “בזמן הקרוב אני נוטה להאמין שלא, בסופו של דבר אני מאמין שכן.”

 איך?

 גיא: “כאילו אולי מישהו שם למעלה, בסופו של דבר, בשרשרת ההיררכית, יבין שזה לא חכם לתת ככה לכל תושבי הדרום לסבול, בגלל דברים מפגרים, ויחליט לעשות עם זה משהו.”

 מה זה אומר לעשות?

גיא: “צה”ל הוכיח, שכשהוא רוצה משהו, הוא יכול לתכנן ולעשות אותו.”

 מה היית רוצה שייקרה?

 ליאל: “שלא ירו עלינו זה יהיה נחמד, אבל זה לא נתון לשליטתי.”

 איך לדעתך זה יכול לקרות?

 ליאל: “להגיע להסכמים. “