בכל פעם שנכתבות או נאמרות המלים "טפטוף של טילים", אני מתפוצצת. יכול לומר אותן מי שלא חווה הפגזת טילים יומיומית של סקאדים, קטיושות, רקטות, גראד, קסאמים ומטחי אזעקות מבעיתים, שאתה לעולם לא מתרגל אליהם. אין "שגרת טילים", אין "התרגלתי לאזעקות". אלה הם צמדי מלים בשפה שלא מוכרת לי.

"זכיתי" לפגוש טילים לראשונה, יחד עם רבים אחרים, בראשית 1991, מלחמת המפרץ, בקומה השמינית בבניין מצפון לירקון, עם ילד בו שנתיים על הידיים, מסיכות אב"כ מפחידות וחדר "אטום", שהתמלא במים כשטיל פטריוט (כיפת הפח המגוחכת של אותם ימים) פגע בדודי השמש על גג הבניין. אחרי כמה ימים של ריצה לחדר האטום, שנאטם בסמרטוט רצפה ליד הדלת ורצועות של נייר סלוטייפ בשולי החלונות, שמעתי ראיון עם יצחק רבין ברדיו. הימים ימי יצחק שמיר ורבין ישב אז בביתו ברמת אביב ואמר בשקט: חדר אטום? אני יורד למקלט…

החרדה הגדולה אז היתה מפני טיל כימי שלא הגיע, ובינתיים התפוצצו סקאדים על בניינים ובסביבתם בת"א, ברמת-גן, בשרון, בחיפה וליד באר-שבע ובדרך נס לא נהרגו אנשים, מלבד אחד. רבים נפצעו ונזק רב נגרם לרכוש. הקול ההגיוני היחיד שנשמע בסביבה היה הקול הזה, שאמר בבהירות האופיינית לו את מה שחשבו כולם. אט אט התקבצנו במקלט, כל אלה שלא ברחו מת"א כי לא היתה להם ברירה.

זה נמשך חודש וחצי. הילד שלי חלם כל לילה על זאבים (אנשים במסיכות אב"כ),  בן זוגי עבד ביום, ואני בלילה, במערכת העיתון, בצו חירום. בקושי נשמנו בין האזעקות, הירידות הפרועות למקלט עם ילד ישן על הידיים, הבומים ושידוריו חסרי השחר וההזויים של המרגיע הלאומי, דובר צה"ל, נחמן שי, שעצתו העיקרית הייתה: "תשתו מים". כבר דמיינתי את האזעקה לפני שהתחילה, כדי להספיק לאסוף את הילד, המסיכה והבעל ולרדת אתם במורד המדרגות,  שמונה קומות, עד למקלט, שגם הוא הזכיר לי דברים שרציתי לשכוח ממלחמות קודמות.

במשך שנים אחר כך, בכל פעם שחלף אופנוע בכביש, כל גופי היה מתכווץ. זה נשמע כמו ראשיתה של אזעקה, שאז אגב נקראה "נחש צפע". הרבה אנשים קרסו סביבי. גברים נכנסו להיסטריה או לאדישות מטמטמת, מבוגרים קיבלו התקפי לב ונשים הפילו את עובריהן.

לימים עברתי לגור במושב, בין אשדוד לגדרה. מבחינתי, סוף העולם שמאלה. שקט ושלווה. מטעים ושדות ופרות ויללת תנים. בצד האחורי של המוח התכרבלה לה מחשבה שלכאן הם לא יגיעו. למה צריך מישהו לירות טילים על מושב קטן במקום שכוח אל כזה.

כך, עד "מבצע עופרת יצוקה", בראשית 2009, כשהגראדים הגיעו לשדות המושב, בכמויות, יום ולילה, כל אלה שסטו מאשדוד, מגדרה ומיבנה, או שאולי היה להם איזה יעד עלום שלא ידעתי עליו?

ושוב, ילדה קטנה וחרדה (התינוק של פעם כבר גדל), ממ"ד, אין בית ספר, אי-אפשר לזוז, אי אפשר להשאיר אותה לבד לרגע, אז לא נוסעים לעבודה והמעסיק מגלה שאולי אפשר בלעדי, ושוב האדמה נשמטת מתחת לרגליים. חודשים אחר כך שוחחתי עם חברה ושתינו חלמנו חלום זהה: אנחנו על גג של בניין, ואי אפשר לרדת למטה. לקחו לנו את האדמה. גם במקום שנדמה היה שהוא הכי שליו בעולם.

אז שלא ימכרו לי "טפטופי טילים". זה לא גשם וזה לא נסבל ואי אפשר "לחיות עם זה". וגם – אי-אפשר לשלוח ילדים לבית ספר ולגן שאינם ממוגנים, כשעדיין נוחתים טילים. שום הורה נורמלי לא יעשה זאת ושום הנחיה של פיקוד העורף לא הופכת את זה לסביר. חוסן, אישי ולאומי, זה גם להבין שזה לא נורמלי.