מאת: בני ברבש

יאיר נתניהו שלום רב.

שמחתי להיווכח שההפגנה שלנו אמש הסבה את תשומת לִבְּךָ מהעיסוקים הרבים בהם אתה בוודאי טרוד בימים טרופים אלה. יתר על כן, צמרמורת של התרגשות חרשה את גופי למִקְרָא איחולי המוות ששלחת ל"זקנים" שהשתתפו בהפגנה לסילוקו של אביך מכס ראש הממשלה והמרת הכיסא הזה בכס הנאשמים בבית המשפט.

שנינו פנסיונרים

יאיר יקר, יש לנו מכנה משותף רחב ומשמעותי: שנינו פנסיונרים. אני מרשה לעצמי להניח ששותפות הגורל הזו תעניק לנו גם יכולת לנהל דיאלוג פורה ומכבד.

נכון אמנם, שבתור נישום בן 68, שלמזלו עדיין אינו זקוק למכונת הנשמה, ושהכנסתו עולה על 5436.24 ₪ לחודש, אינני זכאי עדיין לקבל את קצבת הזקנה הזעומה, שאביך בנדיבותו הועיד לקשישים כמוני; ובה בעת אתה לעומתי פנסיונר מבוסס הנהנה מקִצבה נדיבה, הוצאות אחזקת בית, אבטחה צמודה ודיור מוגן (או כפי שאתם אוהבים לכנות את האחוזה שלכם "מתחם מאובטח"); אבל הבדלים זניחים אלו אינם שומטים תחת רגלינו את הבסיס המשותף עליו שנינו ניצבים – כאמור שנינו פנסיונרים.

ככמעט גמלאי, אל עול ימים זקן ופנסיונר במשרה מלאה, אני רוצה להתוודות בפניך שלוּ ידעתי שהשתתפותי בהפגנה תחולל שרשרשת אירועים שתיפתח במותי ותסתיים בסילוקו של אביך מכס ראש הממשלה, הייתי מחזיר את נשמתי לבורא (או בשל כפירתי באלוהים ונציגו עלי אדמות צולל שאולה) בתחושת הישג וסיפוק.

אבל, כפי הנראה חלומות מתגשמים רק לפעמים, למען האמת לעתים רחוקות, ולפני שהחלום שלך, שזקנים כמוני ימותו מקורונה כעונש על השתתפותם בהפגנה, יתגשם, כנראה הרבה יותר זקנים ימותו מהטיפול הכושל של אביך בבתי אבות, מהבידוד האכזרי שנכפה עליהם במדיניות גורפת ואכזרית, מיחס מספר מיטות אשפוז למספר תושבים – מהנמוכים ביותר בקרב המדינות המפותחות, מקצבאות הזקנה המגוחכות שגמלאים רעבים מקבלים מהביטוח הלאומי, מסל תרופות קמצני, מהרעבת מערכת הבריאות הזקוקה באופן בהול לשיקום, מקיצוץ שירותי הרווחה, מהכנסת עשרות מטוסים לארץ ופיזור מאות נוסעיהם חולי קורונה להדביק עוד ועוד זקנים, והכל במעשה ובמחדל של אביך.

אם כבר מוות ל"זקנים" כדאי שתחל אותו על הכלל

ועניין אחרון יאיר. הזקנים ימותו (אגב אביך נימנה עליהם) אבל אם אתה כבר חולם חלומות ושולח איחולי מוות, למה לא להרחיב את גבולותיהם ולכלול בתוכם גם את הצעירים שנכחו בהפגנה? נזקם הפוטנציאלי רב משל הישישים. הם וחבריהם יתחילו בקרוב לעכל את עומק התהום הכלכלי שאליה הושלכו ויסיקו את המסקנות המתבקשות לגבי האחראי למצבם הנואש – אבא שלך. וכשהם ייצאו לרחובות בבוא היום, מתודלקים בזעם וייאוש, הם לא ידליקו, כמונו, נרות ופנסי אייפון. הם יבעירו את הבסטיליה. לא חבל לבזבז את איחולי המוות רק עלינו הזקנים כשבאותה נשימה אתה יכול לחנוק גם את צעירינו?

אולי תציע שנקיים דו קרב אקדחים כמו בימים הטובים. כדור אחד בקנה, זה מול זה  

לפעמים מצערת אותי העובדה שהדו קרב האריסטוקרטי, בו נצבים שני יריבים אחד מול השני, מצוידים באקדח טעון בכדור בודד, יצאה מהאופנה ונאסרה בחוק. עיגונה מחדש של הפרקטיקה הזו בחוק ויישומה במחלוקות מהסוג הנטוש בינינו היו חוסכות הרבה זמן קריאה וכתיבה ומקצרות תהליכים בהכרעת מחלוקות.

במקום לאחל לי מוות היית פשוט יכול להזמין אותי לכזה דו קרב ולהגשים בכוחות עצמך את תקוותך – או אני את תקוותי.

במחשבה שנייה, במחנה שלכם אתם הרי מעדיפים להגיע אל היריב מאחור ולירות בגבו.

כל טוב יאיר בריאות ואריכות ימים – אבל כמה שיותר רחוק מאתנו.

בני.