"מַשָּׂא אִמִּי" – האמן אבי רוזן במסע אישי בתערוכה "רשומון: יצורי הפרא"

"מסע שבסופו רגע ההתגלות של ״קודש הקודשים״, שהוא חלל ריק טהור, ייחודיות, סגירת מעגל והתעלות בסוף המסע" – כך מעיד האמן אבי רוזן. בראיון בלעדי לסיגל גליל הוא מספר על יצירתו הקולנועית ביוגרפית דוקומנטרית "משא אימי".מסע במקום ובזמן משוק תלפיות בחיפה לשכונת מחנה דוד בחיפה. המסע, המתועד ביצירת ווידיאו ארט פרפורמנס מרגשת המוקרן במרכז לאמנות הפירמידה בחיפה, העלה בה זכרונות וגעגוע לאמא שלה, שגם היא נהגה לעשות מסעות ברגל מפסגת הכרמל ועד לשכונת עין הים הנושקת לחוף הים התיכון. שבוע אחרון לתערוכה ראשומון – יצורי הפרא" בוואדי סאליב.

"מַשָּׂא אִמִּי" – האמן אבי רוזן במסע אישי בתערוכה "רשומון: יצורי הפרא"

"מסע שבסופו רגע ההתגלות של ״קודש הקודשים״, שהוא חלל ריק טהור, ייחודיות, סגירת מעגל והתעלות בסוף המסע" – כך מעיד האמן אבי רוזן. בראיון בלעדי לסיגל גליל הוא מספר על יצירתו הקולנועית ביוגרפית דוקומנטרית "משא אימי".מסע במקום ובזמן משוק תלפיות בחיפה לשכונת מחנה דוד בחיפה. המסע, המתועד ביצירת ווידיאו ארט פרפורמנס מרגשת המוקרן במרכז לאמנות הפירמידה בחיפה, העלה בה זכרונות וגעגוע לאמא שלה, שגם היא נהגה לעשות מסעות ברגל מפסגת הכרמל ועד לשכונת עין הים הנושקת לחוף הים התיכון. שבוע אחרון לתערוכה ראשומון – יצורי הפרא" בוואדי סאליב.

קולות הבאסטונרים בשוק תלפיות, סאונד של המולה על רקע טקסט כתוב באותיות דפוס בצבע כחול על רקע לבן:
"עם עלייתנו ארצה מפולין בשנת 1964, אמי אידה ערכה מסעות קניות לשוק "תלפיות" שבהדר הכרמל, בסיומם צעדה עמוסת סלים לביתנו שבנוה-דוד, מרחק של 10 ק"מ. "מַשָּׂא אִמִּי" הוא שחזור המסעות, שנערך על ידי בתאריך 30.1.2020 וארך שעה וארבעים דקות. הווידאו קוצר ל-14 דקות. תיעוד הווידאו נעשה באמצעות מצלמת GOPRO, אייפון ואפליקציית ניווט להולכי רגל".
כך נפתח סרטו של האמן אבי רוזן, המוצג בימים אלה בתערוכה "ראשומון : יצורי הפרא" בפירמידה, שאצרה שרי דובא במרכז לאמנות עכשווית בשכונת ואדי סאליב שבחיפה.
אידה רוזין, אמא של אבי רוזן, אשה יפה ,      או שמא יצור פרא?…
הצילום באדיבות האמן אבי רוזן
כשקראתי את הטקסט הזה, בקיר הפייסבוק של אבי רוזן על יצירת הווידיאו ארט  "מַשָּׂא אִמִּי" שיצר,  מיד נזכרתי בגעגוע באימי והרגשתי שאני חייבת לראות את הסרטון. וכך יצאתי מאיזור הנוחות שלי בירושלים לכיוון חיפה עיר ילדותי לבקר בתערוכה המסקרנת.
גם אמא שלי, היתה יורדת ברגל בשבתות ובחגים מבית החולים הכרמל שבו עבדה, אחרי משמרת לילה מפרכת ביום שישי ומשמרת בוקר ביום שבת, עושה דרכה דרך הוואדיות הפראיים ומלאי הצמחיה הסבוכה של הר הכרמל עד שהיתה מגיעה אלינו הביתה. בסוף המסע שלה היתה נוחתת אל תוך הבית שלנו ששכן בלב בוסתן עצי פרי בשכונת עין הים הציורית הנושקת לים בדרום חיפה. לא רחוק משכונת מחנה דוד שבה גר בילדותו אבי רוזן.
אפילו רק הידיעה על הסרט הזה העלתה בראשי זכרונות, תהיות ושאלות "איך אמא לא פוחדת ללכת לבד בהר? איך היא מעזה לגמוא מרחקים בין חיות הבר, שביניהם גם חיות טרף, בג'ונגל הירוק הזה רק כדי להגיע הביתה כמה שעות יותר מוקדם?"…  לא פעם ניסיתי לדמיין את המסלול שבו דרכו רגליה במסע שלה מהעבודה לבית בשבתות ובחגים… אבל אף פעם לא העזתי או חשבתי לשאול. כי תמיד היא היתה עושה את המסע הזה שלה בבדידות הירואית.
אמא שלי. מרסל סבירסה כהן לבית טרבלסי. הלכה קילומטרים בוואדיות הכרמל ברגל כדי לא לחלל שבת ולהגיע מוקדם יותר בשבתות וחגים אל משפחתה לאחר משמרות העבודה שלה בבית החולים הכרמל. האם היינו קוראים לה היום "יצור פרא"?…  הצילום באדיבות ארכיון סיגל גליל
כשצפיתי בסרטון "משא אימי" שנעשה באהבה רבה וכהומאז' של אבי רוזן לאימו אידה רוזין , לא יכולתי שלא לחוש דרך האמצעים הקולנועיים שבהם השתמש באיזו שהיא אווירה אפלולית של מיסתורין שלעיתים מזכירה פילם נואר. משהו בזוויות הצילום משהו דרך תנועת המצלמה משהו בקצב של הסרט…
אבי רוזן עם סל הפלסטיק שבידו, על רקע הבנין של שוק תלפיות. ברקע למעלה דמותה של אימו אידה, איתה היה נוהג ללכת לשוק כילד. בצילום הבתים כמעט קורסים פנימה למרכז, המכוניות עוד רגע יחליקו ויגלשו זו אל תוך זו.

דר' אבי רוזןאמן מדיה חדשה וחוקר תרבות סייבר ומחבר הספר "אמנות והסייברספייס" בהוצאת "רסלינג", שהציג בעשרות פסטיבלים, כנסים ותערוכות בארץ ובעולם, יוצר סרט וידיאו ארט פרפורמנס שבו הוא נזכר בתקופת היותם עולים חדשים שהתיישבו בשכונת מחנה דוד בחיפה. הוא משחזר את מסעותיה של אימו המיתולוגית, בתקופה המיוחדת הזאת, עם האנשים המיוחדים האלה, שכבר לא ישובו עוד. אנשים שאולי היום היו מכנים אותם "יצורי הפרא" שהשקיעו מאמץ פיזי אולי על-אנושי בחזרה הביתה מהיעדים שונים אליהם הגיעו כדי לפרנס ולהאכיל את המשפחה.

אידה רוזין האם בראיון אישי הסטורי עם הבן אבי רוזן. פריים מתוך יצירת הווידיאו ארט פרפורמנס בסרטון "משא אימי" באדיבות אבי רוזן.

 

אידה רוזין, אמא של אבי רוזן, הלכה ברגל לשוק תלפיות מביתה במחנה דוד ובחזרה,  כדי לחסוך את המעות של דמי הנסיעה באוטובוס לטובת רכישת מוצרים נוספים בשוק. הזכירה לי את אמא שלי, הדתיה, שלא רצתה לחלל שבת, והעדיפה ללכת ברגל הביתה, ולחזור למשפחתה מייד לאחר שסיימה את עבודתה בבית חולים הכרמל, כפועלת נקיון, במקום לחכות עד לצאת השבת, ולנסוע בשני אוטובוסים הביתה.
הסרט הזכיר לי את הפעמים המעטות שאבא שלי, שהיה אחראי אצלנו על הקניות בשוק, לקח אותי לשוק תלפיות הגדול והמפואר.  פתאום חזרתי אל האווירה הקלאסטרופובית של המקום ההומה אדם, שתקרותיו גבוהות. פתאום עלו באפי ריחות הפטרוזליה והשמיר, הבצל והשום, ניחוחות התבלינים האקזוטיים והפיצוחים המבטיחים רגעים של עונג, הצבעוניות המרהיבה בדוכני הפירות והירקות, ובעיקר נזכרתי בריחות שפחות אהבתי ובמראות הפחות ידידותיים עבורי כילדה בדוכני הבשר והדגים.

"משא אימי": טיול אישי בין החיים והמתים, מסעו של החי על המת. 

מיד לאחר הפתיחה הרועשת עם קולות הצעקות של הבאסטונרים בשוק תלפיות יש מעבר חד לראיון אישי בווידיאו שאבי רוזן עורך עם אימו. מיד לאחר מכן במפנה חד הוא משוטט בבית הקברות למצוא את המצבה המשותפת של אביו ואימו. כאן, במקום השקט הזה בו טמונים הוריו, יש מעבר בין עולם החיים לעולם המתים. אולי זהו גם מפגש בין שני העולמות כשאנו באים לבקר ולהתייחד עם אהובי ליבנו שעברו לעולם הנצח.   גם הסצנה הזאת מאוד הזכירה לי את השיטוטים שלי בבית הקברות של הורי. לפעמים אני מוצאת שם שקט ושלווה.

במפגש האישי שהוא עורך לנו בלייב עם אידה אימו שיושבת על כורסא בביתה ואת צווארה עוטפת רצועת סרט הסינר שהיה מונח על בגדיה, אנו נחשפים לדמותה של אימו ברוסית ובקולה המקורי. היא מספרת לאבי בשפת אימה שהיא גם שפת אימו,  כמה הרבה כסף היא חסכה כשהלכה ברגל לשוק. אבי בוחר לצלם אותה בתקריב, מן החזה ומעלה. מתמקד בהבעות הפנים ובשפת הגוף.

אחרי הפתיח ההיסטורי הזה מתחיל המסע של אבי רוזן בהליכה על רקע הבתים בשוק תלפיות, כשהוא נושא בידו את סל הקניות משוק תלפיות.

הצילום של הסרט מעניק לצופה חווייה של דיסטורשיין. תחושה בלתי נעימה של שיבוש חזותי. העריכה משבשת את  המראה הרגיל והנורמלי של תיעוד נייטרלי. זה ממש לא טיול נוסטלגי תמים. הסרטון טעון ברגשות תת קרקעיים.

 

שוק תלפיות. השוק הבנוי השוכן בשכונת הדר הכרמל בחיפה, נבנה בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20, ונחנך ב-9 באפריל 1940. אדריכל המבנה היה משה גרסטל שתיכנן את השוק בסגנון הבינלאומי.  למטה: שוק תלפיות מבחוץ. מקור הצילומים: ויקיפדיה.

 

לפעמים המעבר בין התמונות מהיר ביותר. לפעמים זווית הצילום מלמטה למעלה משבשת את הפרופורציות של דמותו של אבי במרחב העירוני.

לפעמים הצילום הוא לגמרי הפוך: הרצפה למעלה והתקרה למטה. לעינינו נגלה מראה סוריאליסטי לגמרי עם כמה זוגות נעלי נשים יוקרתיות פזורות וזרוקות על הרצפה שתלויה על התקרה, אולי מחכות לגואל…

המבט של המצלמה חושף ולא מרחם על מראות העזובה, סדקים בקירות המתקלפים, מעברים באיזורים לימינליים חשוכים ואפלוליים… מרצפות ישנות שידעו ימים טובים.

לאורך כל הסרט, בכל הסצינות  מרחפת מלמעלה דמותה של אימו של אבי הלקוחה מן הראיון איתה בתוך מלבן קטן. כמו נוכחת גם פיזית בכל התחנות במסע הזה שעושה בנה בימים אלה. בדרך זו מחבר אבי באופן חזותי בין הזמנים השונים בין עבר לבין הווה. בין זכרונות לבין מציאות עכשווית שהוא מתעד במצלמה הניידת שלו המחוברת למוט.

בסצינות השוק נראה אבי רוכש פירות וירקות ומניח אותם בתוך סל הפלאסטיק הישן. אי אפשר שלא להבחין בחמימות האנושית, ובסימפתיה במפגש עם הבאסטונרים. קירבה אישית כמעט עד כדי משפחתית. הם שמחים כשהוא מגיע ומצטלם איתם לסלפי. התחושה היא שהוא בן בית בשוק, ושזה מקום שבו הוא שמח לפגוש חברים וותיקים ולהחליף איתם כמה מילים.

"בשוק, ליד דוכן פירות אותם אהבה במיוחד. בידי סל קניות מפלסטיק מהדגם של פעם ומוט סלפי שמצלמת GoPro מותקנת בקצהו. אידה אמי משגיחה מהחלון הקטן בחלק העליון של המסך, שלא יעבדו עלי חלילה". אחת הבאסטות בשוק. שוק תלפיות היום. פריים מתוך יצירת הווידיאו ארט פרפורמנס בסרטון "משא אימי" באדיבות אבי רוזן.

בין באסטה לבאסטה בין דוכן התותים הזוהר באדום עז, לדוכן הפיצוחים, רואים את הצבעים של חיפה.

לאחר שהסל שלו מתמלא בכל טוב מאוצרות השוק, עם תרמיל על הגב, טלפון נייד ביד האחת ומקל שמחובר למצלמה שלו, בידו האחרת הוא מתחיל את המסע שלו למחנה דוד.

המצלמה מתעדת את הבניינים שבדרך ואת השמיים הנגלים לעיניו במסע האישי הזה. שמים אפורים, שמש מואפלת שמכוסה חלקית בעננים נחשפים לעינינו ויוצקים אווירה שאי אפשר לטעות בה.

"במהלך הקניה בשוק, הסל הולך ומתמלא, בהשגחת של אמי מלמעלה". אבי רוזן במסע אישי שהוא גם משא כבד…  בתוך שוק תלפיות בחיפה. פריים מתוך יצירת הווידיאו ארט פרפורמנס בסרטון "משא אימי" באדיבות אבי רוזן.

יש כמה בניינים שהצלחתי לזהות בסביבה המאוד קונקרטית שלהם בחיפה. כי גם אני עשיתי פעם הליכות ברגל הביתה בחלק מן המסלול הזה.  מבית הספר שלי מוריה, שהיה במושבה הגרמנית, ועד לעין הים השכונה שלי בדרום חיפה. גם אני חסכתי אז את דמי הנסיעה למען מטרה הירואית. לממן את שיעורי הבלט של אחותי הקטנה…

הנה הבית בפינת המושבה הגרמנית…, הנה הבתים הגבוהים בחלק העליון של רחוב אלנבי הסמוך לשכונת יד אליהו… אני מצליחה לזהות את המקומות.  וכך הוא ממשיך בהליכה עד שהוא מגיע לשכונת ילדותו במחנה דוד.

כשהוא מגיע לשכונת ילדותו, ליבו מתרונן בשיר: "מחנה דוד, מחנה דוד, יופי של שכונה, יש בה ים, יש בה הר ויש בה תחנה…".

שם הוא מראה לנו את בניין הסופר מרקט שבו אימו עבדה כקופאית ואת בית הספר "נירים" שבו פעם למד. הוא עומד נפעם מהתרגשות מול החלון הצופה מן החדר שלו בשיכון שגרו בו. הוא מסיים את המסע בעליה בחדר המדרגות של השיכון הישן, עד שהוא מגיע לדלת הדירה שבה גרה משפחתו.

זהו לא ממש סרט שמח או סרט מאושר. זוהי לא חיפה היפה. לא חיפה שמשרד התיירות או העירייה היו רוצים שתראו. זוהי חיפה העייפה והמותשת, של ישראל השניה שמנסה לחסוך כמה גרושים שיעלו את רמת החיים של משפחת העולים שהגיעו זה עתה ארצה. זוהי חיפה של האוכלוסיה החלשה הנאבקת על קיומה ועל השתרשותה בחברה הישראלית. מהגרים מאירופה לאחר טראומה של שואה והגירה לתרבות אחרת. תחת שמי הים התיכון.

זהו סרט קצת מלאנכולי שחושף פינות מוזנחות ומטונפות בחיפה העכשווית שאולי מסמלות גם פינות אפלוליות ובלתי פתורות בתודעה…

בסצינת הסיום של הסרט אבי רוזן מציג צילום תקריב של הפורטרט  שלו על רקע תמונת אימו המוקטנת, מיישיר מבט אל המצלמה  ואומר באופן הכי בלתי אמצעי שאפשר: "המסע שחרר משא זכרונות של אימי אותם אני נושא שנים".

סוף עצוב ומהורהר משהו. שאחריו מופיעה תמונתו של אבי הילד ליד אימו, שקולה נשמע בפסקול. היא מדברת איתו ברוסית וברקע צחוקו המתגלגל.

אבי רוזן, צילום סלפי על רקע הים בחיפה. מקור: קיר הפייסבוק של אבי רוזן.

כמה חבל שאני לא מבינה רוסית…

לאחר שהסרטון הזה העלה בי כל כך הרבה זכרונות, מחשבות ותהיות, החלטתי לראיין את אבי רוזן בראיון בלעדי למגפון.

 

"מסע שבסופו רגע ההתגלות של ״קודש הקודשים״, שהוא חלל ריק טהור, ייחודיות, סגירת מעגל והתעלות בסוף המסע": ראיון בלעדי למגפון עם אבי רוזן על יצירתו הקולנועית ביוגרפית דוקומנטרית "משא אימי"

אבי, מה הרקע לפרוייקט התיעודי הזה?
50 שנה מאז שבאנו לארץ הזכרון הזה שזה מה שעשתה לקיים את המשפחה. אמא היתה האישיות העוצמתית שבבית. הרבה יותר מעשית מאבא שלי היא זאת שקיבלה את ההחלטות החשובות בבית. היא היתה מאכרית. ידעה להסתדר.
מאיפה הגעתם לארץ?
נולדתי בברית המועצות לשעבר. הורי הכירו אחרי מלחמת העולם השניה. ניצולי שואה. שניהם היו בצבא הרוסי. האמא היתה ביחידה קילרית שטיפלה בעריקים ובשבויים גרמניים, שם שלחו אותם לעולם שכולו טוב… ואז היתה החלטה שלהם לעבור מרוסיה לפולניה. האבא היה אזרח פולני….
מי היתה אמא שלך?
אידה רוזין לבית קולטקוגל, ילידת  בוריסוגלפסק, רוסיה (1923). 1941-1946 שירתה בצבא האדום בדרגת סגן בכוחות המיוחדים (סמרש), נלחמה מסטאלינגרד ועד וינה, אוסטריה. נישאה ליאשה, אמא לאריה ואבי. היתה אשה עשויה ללא חת, עמוד התווך של המשפחה, במהלך חייה עבדה במגוון עבודות כדי לקיים את משפחתה. נפטרה ב2010.
היתה בת 41 כאשר עלינו לארץ. אשת משפחה, תמיד אופטימית וחרוצה מאירית פנים. הווידאו סוג של סגירת מעגל.
איזו מן אשה היתה אמא שלך?
היא היתה מן יצור-על כזה. לא יכולת לדעת עליה כלום. היא מסוג הנשים שדבקו במטרה ושום דבר לא יסיט אותה מזה. כמו סוג של צייד או טורף: מסמן משהו הולך על זה ומשיג את זה. היא היתה אומרת על כל קושי: תסבול! תהיה אטמן (הגיבור של הקוזקים).
היה לנו שכן שהגיע לארץ בשנת 1964 מפולניה. הוא עזר לי בשבעה. אני הייתי בהלם מסיפורי השכן הזה. "אני הכרתי את אמא שלך לא רק מעכשיו. אני הכרתי אותה אחרי המלחמה. היתה קצינה ביחידה הזאת. וכולם היו משתתקים".
ולי אמא שלי סיפרה שהיתה חלק מיחידת שריון והתעסקה בדברים של שושו… ונכון היא היתה בשריון. יש את הפוליטרוקים, עם הכיוון והאוריינטציה הקומוניסטית הנכונה.  הם היו תופסים שבויים גרמניים וקיבלו פקודה לחסל אותם מבלי לבזבז עליהם כדורים.
איך היה הקשר שלך עם אמא שלך?
בשנים האחרונות בחייה ראיינתי אותה. והקלטתי בווידיאו את קורותיה. אבל רק בהספד בלווייה שלה, סיפר לי האח שלי על הצד הזה שלה שלא הכרתי על השירות הצבאי שלה עם תיאורים גרפיים. אני הייתי בהלם. הייתי שנה בשוק…
ואני פתאום מגלה בשבעה שלה, שאמא שלי זו שגידלה אותי יש לה פן בחיים שלא ידעתי עליו. אמא שמחבקת דואגת…
היא היתה מודעת לנפש האמנותית שלי… ולכן חסכה ממני את כל המידע הזה.
אמא שלי שהביאה אותי לאויר עולם, עודדה אותי לעסוק באמנות וקנתה לי את כל צרכי הציור, שאעסוק באמנות ושירה. ופתאום אני מגלה שיש לה כזה פן בלתי נסבל מבחינתי . לקח לי הרבה זמן להתגבר על זה.
הייתי מאוד עצוב ומאוד כעסתי.
עכשיו אני מבין שהם פעלו במציאות בלתי אפשרית. הגרמנים היו מאוד אכזריים, וכדי לשרוד צריך להיות יותר מהם.
בדיעבד, אני לא זוכר את אמא שלי בוכה. או עצובה. או שבירה. לעומתה אבא שלי הוא דוקא היה רגיש ורגשן.
מה מתאר הסרט? מה הוא מנסה להשיג?
הוא מתאר את המסע של אמא שלי הלכה ברגל את כל המרחק הזה כדי לקיים את המשפחה שלה. היא חסכה את דמי הנסיעה כדי להוסיף מוצרים שקנתה בשוק לסלים הכבדים שנשאה איתה כל הדרך.
זה היה גם מהלך תרפוייטי. עשיתי עליה לרגל. הגשמת איזה נדר. אם כך וכך, אז אני אעשה כך וכך…. אקט משחרר.זאת היתה מבחינתי דרך לתת לה ללכת, ולהשלים עם הידיעה הזאת.
מה היו התחושות שליוו אותך במהלך העשיה של הסרטון הזה?
התחושות שליוו אותי במהלך העשייה של הווידאו והמסע הזה על אמי שאיננה. נכון מאד, זה סוג של אקט פיזי בדומה לעלייה לרגל שלוקחת זמן, מאמץ וכוונה, שבמהלכם עולה הרגל עובר טרנספורמציה וזיכוך, משיל מעצמו את היומיום (פיסי ונפשי) כדי להגיע לרגע ההתגלות של ״קודש הקודשים״, שהוא חלל ריק טהור, ייחודיות, סגירת מעגל והתעלות בסוף המסע.
בסרט כאילו אמי היא זו המובילה אותי במסע והמשא.
"וכן, אנחנו מדינת מהגרים, פיוז׳ן של תרבויות שיוצרים את הפלא של כאן ועכשיו, למרות הנסיון למחוק את עברנו והטמעתנו באתוס הצברי המקומי…
נכון שהיום האתוס השתנה, אני מתכוון לאתוס שהיה כאן עם הגיענו ארצה ב1964. הרצון ל״שטח את העקומה״ הגלותית, להפוך ל״צבר״ שורשי. וכך הפכתי במחי יד אחת של מורה בבי״ס יסודי בשיעור העשרה לאחר שעות הלימודים מארקדיוש רוזין לאבי רוזן – כך כותב אבי רוזן בהקשר לליצירה שלו בקיר הפייסבוק שלו.
איזה חוויות היו לך בדרך בזמן הצעדה הזאת?
אני הייתי צריך באיזה שהוא שלב להתמודד עם זה, על ידי שחזור של המסע הזה. והווידיאו הזה הוא תיעוד של המהלך הזה. עשיתי את הקניות והלכתי ברגל לדירה שלנו למחנה דוד 10 קילומטר. ולא העמסתי סלים כבדים. זה סימלי. זה לא היה קל. לעשות את את זה ולחשוב עליה בחום הכבד של הקיץ, בגשם הזלעפות של החורף.
מהו המסלול של ההליכה שעשית ותידעת בסרטון הוידיאו? וכמה פעמים עשית אותו?
המסלול שעשיתי מתחיל משוק תלפיות בחיפה, ממשיק דרך רחוב סירקין, יורד דרך ואדי ניסנאס, חוצה את רחוב אלנבי, ויורד עד לכביש החוף ממשיך ועובר דרך שכונת עין הים, עולה אל רחוב ג'ורס, שער עליה, בית חולים 10, דרך הים עד שמגיע למחנה דוד.
עשיתי אותו פעמיים. פעם אחת ואחרי שראיתי את החומרים היו חסרים לי כל מיני שוטים חשובים מהמסלול.
הייתי הולך עם אמא שלי לשוק והיא מתמקחת עם הבאסטונרים. ואמרת להם אתה גנב, אני הולכת… היתה חווייה ההליכה לשוק. ואני בתור ילד, לא היה לי נעים הסיטואציה הזאת של המיקוח. היום אני מבין ואתה.
מהי משמעות שם הסרטון "משא אימי"?
"משא אימי" – סוג של משחק מילים. צליל דומה. גם מסע וגם כובד. גם ההליכה הפיזית ברגל והמסע שעשתה משוק תלפיות וגם המשקל הכבד של הסלים שנשאה בזרועותיה. שני דברים מגולמים בפרפורמנס הזה שלי.  גם של מסע הקניות של הזכרון, של הידיעה הזאת וגם מסע ההליכה. כמו עליה לרגל . אקט מזכך.
המסע הזה שעשיתי הוא סוג של הליכה שלי לקבר שלה ושל אבא שלי הנמצאים בבית הקברות בכפר זמיר בכניסה לחיפה.
הווידיאו הוא אקט סיום תרפויטי . כאילו אומר: את שם ואני פה. ואני מקוה שהכל יגיע למקומו בשלום. זוהי מחוות פרידה
כמה זמן לקח לך לעשות את המסע המשוחזר הזה של אמך מהשוק ואיזה דברים גילית בשכונת הילדות שלך מחנה דוד?
המסע שלי נמשך שעה ורבעים דקות. משוק תלפיות ועד לבית שלנו לדירה שלנו. היום האוכלוסיה התחלפה. עדיין השכונה נשארה שכונה עולים, אבל היום הרוב אתיופים. אני רואה אותם וכואב הלב. עדיין השכונה היא שכונה של אוכלוסיה מוחלשת. גרתי כאן לפני 50 שנה. ואני שואל את עצמי מה באמת?… הסרטון הוא כמו סוג של כתבה. משהו דוקומנטרי. עיתונאי כזה. ונזכרתי גם בעבר שלנו – שחיינו כאן, שהרגשנו ישראל השנייה.
מה הקשר של העבודה הזאת לנושא התערוכה "יצורי הפרא? מיהו יצור הפרא בעבודה הזאת?"
לקראת פתיחת תערוכה קבוצתית "רשומון יצורי הפרא" (מפיקה ואוצרת שרי דובא)  בפירמידה – מרכז לאמנות עכשווית, חיפה,  שמחתי להשתתף ולהציג וידאו ארט בשם "משא אמי", המשחזר מסע קניות רגלי, שערכה אמי עם עלייתנו ארצה בשנת 1964 בין נוה-דוד לשוק תלפיות, מרחק של 10 ק"מ.
אבי רוזן עם שרי דובא האוצרת בסלפי בתערוכה "יצורי פרא המוצגת בפירמידה בחיפה. מקור: קיר הפייסבוק של אבי רוזן. שכתב: סלפי עם שרי דובא האוצרת האגדית. למטה: יצירת הווידיאו ארט "משא אימי", המוצגת בתערוכה.

על התערוכה "רשומון יצורי הפרא"

רָ ש ו מ ו ן יצורי הפרא, Rashomon Onto the Wild   18.6-15.8.2020

התערוכה מבוססת על כתבי תיירת שהגיעה לארץ ישראל בשנת 1855 מרי אליזה רוג’רס, אחותו של תומאס רוג’רס ששימש סגן הקונסול בחיפה, שהגיעה לארץ בזמן שלטון התורכים. רוג'רס צברה ידע מרשים על החי והצומח בארץ ובאחד מטיוליה באזור חיפה טענה כי "לפעמים לוכדים והורגים כאן (חיפה) ברדלסים". המפגש עם יצורי הפרא הגמישים והלא מתורבתים, שמעורם הוכנו אוכפי סוסים במורדות הכרמל, מבקש לתאר סוג של רשומון מפתיע על קונפליקט אכזרי עם העיר. הנכחה של סיטואציות שבהן האמת מיטשטשת עקב עדויות סותרות הניתנות על ידי עדים ונקודות מבט שונות על הנושא. רשומון (כמושג) שבו הברדלסים משמשים גירסה או מטפורה ליצורי הפרא החדשים, המשתלטים על הסדר האורבני, החברתי והאישי, מעלים שאלות ומזמינים לשיח שבודק וחוקר גבולות.

מועד פתיחת התערוכה שהיתה אמורה להפתח ב -26.3 נדחה לחודש יוני בשל פלישתו של יצור הפרא החדש הזעיר והמיסתורי לעולמנו. נגיף הקורונה ששינה את חיינו.  רוח התערוכה האוחזת ביצורי הפרא כדימוי למודל רעיוני ומאפשרת דיון ותהליכי חקר ויצירה מאתגרים אמיצים ועכשוויים. התערוכה מוצגת בפירמידה – המרכז לאמנות עכשווית בואדי סאליב, עד ל-15.8.2020.

בסיור שלי בתערוכה שהפיקה ואצרה שרי דובא בלטה ביותר והרשימה אותי במיוחד סידרת עבודות של אתי צ'כובר.  צ'כובר אמנית העוסקת בציור, שבעבר גרה בעבר בהולנד שם הציגה למעלה מעשרים תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות. היא יוצרת עבודות בטכניקה מעורבת, בפורמטים שונים ובלתי שגרתיים. יצירתה בתערוכה הפתיעה אותי מאוד במידע שנחשף דרכה. בתערוכה "ראשומון – יצורי הפרא"  היא בחרה לעשות מקבץ (אסמבלאז) מחומרים שונים המתארים את הרשומון ואת העדויות השונות של האנשים, שהופתעו לגלות בחיפה את יצורי הפרא כמו הברדלס/ציטה וחזיר בר, שהיו בעבר, ועדיין בחלקם מאכלסים את העיר חיפה , עיר ילדותי.

את עבודותיה בתערוכה היא מבססת את היצירות על הספר "חיי יום יום בא"י, בו התוודעה ליצורי הפרא שחיו בחיפה
ובחרה להביא בעבודה לתערוכה את המפגש האנושי עם יצורי הפרא. לפני התחלת העבודה האמנית בדקה ומצאה מפגשים  עם יצורי פרא, שתיארו אותם אמנים כמו רובנס, דה לקרואה ועוד, המתוארים בפראות ובחושניות.

פרט אחד מתוך מקבץ העבודות של אתי צ'כובר. הברדלסים שטיילו בחיפה. שהטמפלרים נהגו לצוד ולעשות מפרוותם ריפוד לאוכפי הרכיבה שלהם. צילום מן התערוכה: סיגל גליל

 

איש הורג נמר. אתי צ'כובר. תערוכת יצורי הפרא במרכז לאמנות עכשווית הפירמידה בוואדי סאליב. צילום מן התערוכה : סיגל גליל

הסרטון המרגש של אבי רוזן בתערוכה העלה בי מחשבות, זכרונות ותהיות על האנשים האלה, ההורים שלנו, שאולי היום היו מכנים אותם "יצורי הפרא" . אנשים שלא רדפו אחר הנוחות של עצמם. אלא שהשקיעו מעצמם כדי לגדל את משפחתם ולגדל את ילדיהם. אנשים שלא חסכו מאמץ פיזי, ובחרו בדרך אחרת לחזור הביתה ברגל, כברת דרך ארוכה של מסע, ולחסוך את המעות של התחבורה הציבורית כדי להוסיף עוד מוצרים לסל הקניות המשפחתי. נזכרתי באימי, ששאחרי משמרת מייגעת של עבודה, העדיפה להגיע לילדיה לפני צאת השבת או החג, גם אם זה במחיר של הליכה של קילומטרים דרך הואדיות הסבוכות מלאות השיחים והעצים, וחיות הבר שחיות על הר הכרמל.

הכניסה לתערוכה יצורי הפרא. עומדת ליד, חברתי רחל זמר, מנהלת ואוצרת מוזאון עוקשי לאמנות בעכו , שהצטרפה אלי לסיור המודרך בתערוכה שערכה לנו שרי דובא המפיקה ואוצרת התערוכה . צילום: סיגל גליל

אז מה הפלא שיצאתי מן התערוכה אחרת ממה שנכנסתי אליה?…

לאחר שפתאום התחוור לי שבשכונת ילדותי, טיילו להם פעם ברדלסים עטלפים, וחזירי בר. פתאום נזכרתי בצבוע, שהעיר אותנו באמצע הלילה לקולות הצווחות של התרנוגולות בלול שהיה בגינה שלנו. הוא הצליח לפרוץ אל הלול, ולטרוף כמה תרנגולות. התרנגולות האחרות הצליחו לברוח מן הלול ולהתעופף אל צמרות העצים… איזה ליל שימורים של מפגש עם חיות הפרא של חיפה.

והתערוכה הזאת גם הזכירה לי את אחד השכנים הערביים שלנו שנהג לישון בתוך סוכה פתוחה בלילות הקיץ החמים, ומה רבה היתה הבהלה שכשהתעורר בלילה, ראה סמוך למיטתו ראש של צבוע מרחרח את ראשו…  וכמה אגדות שמענו מן השכנים על השאקאל, הכינוי לצבוע, שמצליח להפנט את הטרף שהוא מתכונן לצוד…

היה לי נעים מאוד לחזור למסע בילדות החיפאית הפראית שלי ולהיזכר בכל יצורי הפרא שפגשתי וגם כאלה שמזל שלא הצלחתי לפגוש.

שרי דובא, מפיקת ואוצרת התערוכה "ראשומון יצורי הפרא" אצרה תערוכה שיצאתי ממנה אחרת ממה שהייתי לפני שנכנסתי. צילום בחלל הכניסה לתערוכה: סיגל גליל

1 Comment

  1. אבי רוזן
    10 באוגוסט 2020 @ 14:34

    תודה רבה על הכתבה המעמיקה, גילית בה רובדים חדשים ומעניינים בעבודתי, שלא הייתי מודע להם.

קולות הבאסטונרים בשוק תלפיות, סאונד של המולה על רקע טקסט כתוב באותיות דפוס בצבע כחול על רקע לבן:
"עם עלייתנו ארצה מפולין בשנת 1964, אמי אידה ערכה מסעות קניות לשוק "תלפיות" שבהדר הכרמל, בסיומם צעדה עמוסת סלים לביתנו שבנוה-דוד, מרחק של 10 ק"מ. "מַשָּׂא אִמִּי" הוא שחזור המסעות, שנערך על ידי בתאריך 30.1.2020 וארך שעה וארבעים דקות. הווידאו קוצר ל-14 דקות. תיעוד הווידאו נעשה באמצעות מצלמת GOPRO, אייפון ואפליקציית ניווט להולכי רגל".
כך נפתח סרטו של האמן אבי רוזן, המוצג בימים אלה בתערוכה "ראשומון : יצורי הפרא" בפירמידה, שאצרה שרי דובא במרכז לאמנות עכשווית בשכונת ואדי סאליב שבחיפה.
אידה רוזין, אמא של אבי רוזן, אשה יפה ,      או שמא יצור פרא?…
הצילום באדיבות האמן אבי רוזן
כשקראתי את הטקסט הזה, בקיר הפייסבוק של אבי רוזן על יצירת הווידיאו ארט  "מַשָּׂא אִמִּי" שיצר,  מיד נזכרתי בגעגוע באימי והרגשתי שאני חייבת לראות את הסרטון. וכך יצאתי מאיזור הנוחות שלי בירושלים לכיוון חיפה עיר ילדותי לבקר בתערוכה המסקרנת.
גם אמא שלי, היתה יורדת ברגל בשבתות ובחגים מבית החולים הכרמל שבו עבדה, אחרי משמרת לילה מפרכת ביום שישי ומשמרת בוקר ביום שבת, עושה דרכה דרך הוואדיות הפראיים ומלאי הצמחיה הסבוכה של הר הכרמל עד שהיתה מגיעה אלינו הביתה. בסוף המסע שלה היתה נוחתת אל תוך הבית שלנו ששכן בלב בוסתן עצי פרי בשכונת עין הים הציורית הנושקת לים בדרום חיפה. לא רחוק משכונת מחנה דוד שבה גר בילדותו אבי רוזן.
אפילו רק הידיעה על הסרט הזה העלתה בראשי זכרונות, תהיות ושאלות "איך אמא לא פוחדת ללכת לבד בהר? איך היא מעזה לגמוא מרחקים בין חיות הבר, שביניהם גם חיות טרף, בג'ונגל הירוק הזה רק כדי להגיע הביתה כמה שעות יותר מוקדם?"…  לא פעם ניסיתי לדמיין את המסלול שבו דרכו רגליה במסע שלה מהעבודה לבית בשבתות ובחגים… אבל אף פעם לא העזתי או חשבתי לשאול. כי תמיד היא היתה עושה את המסע הזה שלה בבדידות הירואית.
אמא שלי. מרסל סבירסה כהן לבית טרבלסי. הלכה קילומטרים בוואדיות הכרמל ברגל כדי לא לחלל שבת ולהגיע מוקדם יותר בשבתות וחגים אל משפחתה לאחר משמרות העבודה שלה בבית החולים הכרמל. האם היינו קוראים לה היום "יצור פרא"?…  הצילום באדיבות ארכיון סיגל גליל
כשצפיתי בסרטון "משא אימי" שנעשה באהבה רבה וכהומאז' של אבי רוזן לאימו אידה רוזין , לא יכולתי שלא לחוש דרך האמצעים הקולנועיים שבהם השתמש באיזו שהיא אווירה אפלולית של מיסתורין שלעיתים מזכירה פילם נואר. משהו בזוויות הצילום משהו דרך תנועת המצלמה משהו בקצב של הסרט…
אבי רוזן עם סל הפלסטיק שבידו, על רקע הבנין של שוק תלפיות. ברקע למעלה דמותה של אימו אידה, איתה היה נוהג ללכת לשוק כילד. בצילום הבתים כמעט קורסים פנימה למרכז, המכוניות עוד רגע יחליקו ויגלשו זו אל תוך זו.

דר' אבי רוזןאמן מדיה חדשה וחוקר תרבות סייבר ומחבר הספר "אמנות והסייברספייס" בהוצאת "רסלינג", שהציג בעשרות פסטיבלים, כנסים ותערוכות בארץ ובעולם, יוצר סרט וידיאו ארט פרפורמנס שבו הוא נזכר בתקופת היותם עולים חדשים שהתיישבו בשכונת מחנה דוד בחיפה. הוא משחזר את מסעותיה של אימו המיתולוגית, בתקופה המיוחדת הזאת, עם האנשים המיוחדים האלה, שכבר לא ישובו עוד. אנשים שאולי היום היו מכנים אותם "יצורי הפרא" שהשקיעו מאמץ פיזי אולי על-אנושי בחזרה הביתה מהיעדים שונים אליהם הגיעו כדי לפרנס ולהאכיל את המשפחה.

אידה רוזין האם בראיון אישי הסטורי עם הבן אבי רוזן. פריים מתוך יצירת הווידיאו ארט פרפורמנס בסרטון "משא אימי" באדיבות אבי רוזן.

 

אידה רוזין, אמא של אבי רוזן, הלכה ברגל לשוק תלפיות מביתה במחנה דוד ובחזרה,  כדי לחסוך את המעות של דמי הנסיעה באוטובוס לטובת רכישת מוצרים נוספים בשוק. הזכירה לי את אמא שלי, הדתיה, שלא רצתה לחלל שבת, והעדיפה ללכת ברגל הביתה, ולחזור למשפחתה מייד לאחר שסיימה את עבודתה בבית חולים הכרמל, כפועלת נקיון, במקום לחכות עד לצאת השבת, ולנסוע בשני אוטובוסים הביתה.
הסרט הזכיר לי את הפעמים המעטות שאבא שלי, שהיה אחראי אצלנו על הקניות בשוק, לקח אותי לשוק תלפיות הגדול והמפואר.  פתאום חזרתי אל האווירה הקלאסטרופובית של המקום ההומה אדם, שתקרותיו גבוהות. פתאום עלו באפי ריחות הפטרוזליה והשמיר, הבצל והשום, ניחוחות התבלינים האקזוטיים והפיצוחים המבטיחים רגעים של עונג, הצבעוניות המרהיבה בדוכני הפירות והירקות, ובעיקר נזכרתי בריחות שפחות אהבתי ובמראות הפחות ידידותיים עבורי כילדה בדוכני הבשר והדגים.

"משא אימי": טיול אישי בין החיים והמתים, מסעו של החי על המת. 

מיד לאחר הפתיחה הרועשת עם קולות הצעקות של הבאסטונרים בשוק תלפיות יש מעבר חד לראיון אישי בווידיאו שאבי רוזן עורך עם אימו. מיד לאחר מכן במפנה חד הוא משוטט בבית הקברות למצוא את המצבה המשותפת של אביו ואימו. כאן, במקום השקט הזה בו טמונים הוריו, יש מעבר בין עולם החיים לעולם המתים. אולי זהו גם מפגש בין שני העולמות כשאנו באים לבקר ולהתייחד עם אהובי ליבנו שעברו לעולם הנצח.   גם הסצנה הזאת מאוד הזכירה לי את השיטוטים שלי בבית הקברות של הורי. לפעמים אני מוצאת שם שקט ושלווה.

במפגש האישי שהוא עורך לנו בלייב עם אידה אימו שיושבת על כורסא בביתה ואת צווארה עוטפת רצועת סרט הסינר שהיה מונח על בגדיה, אנו נחשפים לדמותה של אימו ברוסית ובקולה המקורי. היא מספרת לאבי בשפת אימה שהיא גם שפת אימו,  כמה הרבה כסף היא חסכה כשהלכה ברגל לשוק. אבי בוחר לצלם אותה בתקריב, מן החזה ומעלה. מתמקד בהבעות הפנים ובשפת הגוף.

אחרי הפתיח ההיסטורי הזה מתחיל המסע של אבי רוזן בהליכה על רקע הבתים בשוק תלפיות, כשהוא נושא בידו את סל הקניות משוק תלפיות.

הצילום של הסרט מעניק לצופה חווייה של דיסטורשיין. תחושה בלתי נעימה של שיבוש חזותי. העריכה משבשת את  המראה הרגיל והנורמלי של תיעוד נייטרלי. זה ממש לא טיול נוסטלגי תמים. הסרטון טעון ברגשות תת קרקעיים.

 

שוק תלפיות. השוק הבנוי השוכן בשכונת הדר הכרמל בחיפה, נבנה בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20, ונחנך ב-9 באפריל 1940. אדריכל המבנה היה משה גרסטל שתיכנן את השוק בסגנון הבינלאומי.  למטה: שוק תלפיות מבחוץ. מקור הצילומים: ויקיפדיה.

 

לפעמים המעבר בין התמונות מהיר ביותר. לפעמים זווית הצילום מלמטה למעלה משבשת את הפרופורציות של דמותו של אבי במרחב העירוני.

לפעמים הצילום הוא לגמרי הפוך: הרצפה למעלה והתקרה למטה. לעינינו נגלה מראה סוריאליסטי לגמרי עם כמה זוגות נעלי נשים יוקרתיות פזורות וזרוקות על הרצפה שתלויה על התקרה, אולי מחכות לגואל…

המבט של המצלמה חושף ולא מרחם על מראות העזובה, סדקים בקירות המתקלפים, מעברים באיזורים לימינליים חשוכים ואפלוליים… מרצפות ישנות שידעו ימים טובים.

לאורך כל הסרט, בכל הסצינות  מרחפת מלמעלה דמותה של אימו של אבי הלקוחה מן הראיון איתה בתוך מלבן קטן. כמו נוכחת גם פיזית בכל התחנות במסע הזה שעושה בנה בימים אלה. בדרך זו מחבר אבי באופן חזותי בין הזמנים השונים בין עבר לבין הווה. בין זכרונות לבין מציאות עכשווית שהוא מתעד במצלמה הניידת שלו המחוברת למוט.

בסצינות השוק נראה אבי רוכש פירות וירקות ומניח אותם בתוך סל הפלאסטיק הישן. אי אפשר שלא להבחין בחמימות האנושית, ובסימפתיה במפגש עם הבאסטונרים. קירבה אישית כמעט עד כדי משפחתית. הם שמחים כשהוא מגיע ומצטלם איתם לסלפי. התחושה היא שהוא בן בית בשוק, ושזה מקום שבו הוא שמח לפגוש חברים וותיקים ולהחליף איתם כמה מילים.

"בשוק, ליד דוכן פירות אותם אהבה במיוחד. בידי סל קניות מפלסטיק מהדגם של פעם ומוט סלפי שמצלמת GoPro מותקנת בקצהו. אידה אמי משגיחה מהחלון הקטן בחלק העליון של המסך, שלא יעבדו עלי חלילה". אחת הבאסטות בשוק. שוק תלפיות היום. פריים מתוך יצירת הווידיאו ארט פרפורמנס בסרטון "משא אימי" באדיבות אבי רוזן.

בין באסטה לבאסטה בין דוכן התותים הזוהר באדום עז, לדוכן הפיצוחים, רואים את הצבעים של חיפה.

לאחר שהסל שלו מתמלא בכל טוב מאוצרות השוק, עם תרמיל על הגב, טלפון נייד ביד האחת ומקל שמחובר למצלמה שלו, בידו האחרת הוא מתחיל את המסע שלו למחנה דוד.

המצלמה מתעדת את הבניינים שבדרך ואת השמיים הנגלים לעיניו במסע האישי הזה. שמים אפורים, שמש מואפלת שמכוסה חלקית בעננים נחשפים לעינינו ויוצקים אווירה שאי אפשר לטעות בה.

"במהלך הקניה בשוק, הסל הולך ומתמלא, בהשגחת של אמי מלמעלה". אבי רוזן במסע אישי שהוא גם משא כבד…  בתוך שוק תלפיות בחיפה. פריים מתוך יצירת הווידיאו ארט פרפורמנס בסרטון "משא אימי" באדיבות אבי רוזן.

יש כמה בניינים שהצלחתי לזהות בסביבה המאוד קונקרטית שלהם בחיפה. כי גם אני עשיתי פעם הליכות ברגל הביתה בחלק מן המסלול הזה.  מבית הספר שלי מוריה, שהיה במושבה הגרמנית, ועד לעין הים השכונה שלי בדרום חיפה. גם אני חסכתי אז את דמי הנסיעה למען מטרה הירואית. לממן את שיעורי הבלט של אחותי הקטנה…

הנה הבית בפינת המושבה הגרמנית…, הנה הבתים הגבוהים בחלק העליון של רחוב אלנבי הסמוך לשכונת יד אליהו… אני מצליחה לזהות את המקומות.  וכך הוא ממשיך בהליכה עד שהוא מגיע לשכונת ילדותו במחנה דוד.

כשהוא מגיע לשכונת ילדותו, ליבו מתרונן בשיר: "מחנה דוד, מחנה דוד, יופי של שכונה, יש בה ים, יש בה הר ויש בה תחנה…".

שם הוא מראה לנו את בניין הסופר מרקט שבו אימו עבדה כקופאית ואת בית הספר "נירים" שבו פעם למד. הוא עומד נפעם מהתרגשות מול החלון הצופה מן החדר שלו בשיכון שגרו בו. הוא מסיים את המסע בעליה בחדר המדרגות של השיכון הישן, עד שהוא מגיע לדלת הדירה שבה גרה משפחתו.

זהו לא ממש סרט שמח או סרט מאושר. זוהי לא חיפה היפה. לא חיפה שמשרד התיירות או העירייה היו רוצים שתראו. זוהי חיפה העייפה והמותשת, של ישראל השניה שמנסה לחסוך כמה גרושים שיעלו את רמת החיים של משפחת העולים שהגיעו זה עתה ארצה. זוהי חיפה של האוכלוסיה החלשה הנאבקת על קיומה ועל השתרשותה בחברה הישראלית. מהגרים מאירופה לאחר טראומה של שואה והגירה לתרבות אחרת. תחת שמי הים התיכון.

זהו סרט קצת מלאנכולי שחושף פינות מוזנחות ומטונפות בחיפה העכשווית שאולי מסמלות גם פינות אפלוליות ובלתי פתורות בתודעה…

בסצינת הסיום של הסרט אבי רוזן מציג צילום תקריב של הפורטרט  שלו על רקע תמונת אימו המוקטנת, מיישיר מבט אל המצלמה  ואומר באופן הכי בלתי אמצעי שאפשר: "המסע שחרר משא זכרונות של אימי אותם אני נושא שנים".

סוף עצוב ומהורהר משהו. שאחריו מופיעה תמונתו של אבי הילד ליד אימו, שקולה נשמע בפסקול. היא מדברת איתו ברוסית וברקע צחוקו המתגלגל.

אבי רוזן, צילום סלפי על רקע הים בחיפה. מקור: קיר הפייסבוק של אבי רוזן.

כמה חבל שאני לא מבינה רוסית…

לאחר שהסרטון הזה העלה בי כל כך הרבה זכרונות, מחשבות ותהיות, החלטתי לראיין את אבי רוזן בראיון בלעדי למגפון.

 

"מסע שבסופו רגע ההתגלות של ״קודש הקודשים״, שהוא חלל ריק טהור, ייחודיות, סגירת מעגל והתעלות בסוף המסע": ראיון בלעדי למגפון עם אבי רוזן על יצירתו הקולנועית ביוגרפית דוקומנטרית "משא אימי"

אבי, מה הרקע לפרוייקט התיעודי הזה?
50 שנה מאז שבאנו לארץ הזכרון הזה שזה מה שעשתה לקיים את המשפחה. אמא היתה האישיות העוצמתית שבבית. הרבה יותר מעשית מאבא שלי היא זאת שקיבלה את ההחלטות החשובות בבית. היא היתה מאכרית. ידעה להסתדר.
מאיפה הגעתם לארץ?
נולדתי בברית המועצות לשעבר. הורי הכירו אחרי מלחמת העולם השניה. ניצולי שואה. שניהם היו בצבא הרוסי. האמא היתה ביחידה קילרית שטיפלה בעריקים ובשבויים גרמניים, שם שלחו אותם לעולם שכולו טוב… ואז היתה החלטה שלהם לעבור מרוסיה לפולניה. האבא היה אזרח פולני….
מי היתה אמא שלך?
אידה רוזין לבית קולטקוגל, ילידת  בוריסוגלפסק, רוסיה (1923). 1941-1946 שירתה בצבא האדום בדרגת סגן בכוחות המיוחדים (סמרש), נלחמה מסטאלינגרד ועד וינה, אוסטריה. נישאה ליאשה, אמא לאריה ואבי. היתה אשה עשויה ללא חת, עמוד התווך של המשפחה, במהלך חייה עבדה במגוון עבודות כדי לקיים את משפחתה. נפטרה ב2010.
היתה בת 41 כאשר עלינו לארץ. אשת משפחה, תמיד אופטימית וחרוצה מאירית פנים. הווידאו סוג של סגירת מעגל.
איזו מן אשה היתה אמא שלך?
היא היתה מן יצור-על כזה. לא יכולת לדעת עליה כלום. היא מסוג הנשים שדבקו במטרה ושום דבר לא יסיט אותה מזה. כמו סוג של צייד או טורף: מסמן משהו הולך על זה ומשיג את זה. היא היתה אומרת על כל קושי: תסבול! תהיה אטמן (הגיבור של הקוזקים).
היה לנו שכן שהגיע לארץ בשנת 1964 מפולניה. הוא עזר לי בשבעה. אני הייתי בהלם מסיפורי השכן הזה. "אני הכרתי את אמא שלך לא רק מעכשיו. אני הכרתי אותה אחרי המלחמה. היתה קצינה ביחידה הזאת. וכולם היו משתתקים".
ולי אמא שלי סיפרה שהיתה חלק מיחידת שריון והתעסקה בדברים של שושו… ונכון היא היתה בשריון. יש את הפוליטרוקים, עם הכיוון והאוריינטציה הקומוניסטית הנכונה.  הם היו תופסים שבויים גרמניים וקיבלו פקודה לחסל אותם מבלי לבזבז עליהם כדורים.
איך היה הקשר שלך עם אמא שלך?
בשנים האחרונות בחייה ראיינתי אותה. והקלטתי בווידיאו את קורותיה. אבל רק בהספד בלווייה שלה, סיפר לי האח שלי על הצד הזה שלה שלא הכרתי על השירות הצבאי שלה עם תיאורים גרפיים. אני הייתי בהלם. הייתי שנה בשוק…
ואני פתאום מגלה בשבעה שלה, שאמא שלי זו שגידלה אותי יש לה פן בחיים שלא ידעתי עליו. אמא שמחבקת דואגת…
היא היתה מודעת לנפש האמנותית שלי… ולכן חסכה ממני את כל המידע הזה.
אמא שלי שהביאה אותי לאויר עולם, עודדה אותי לעסוק באמנות וקנתה לי את כל צרכי הציור, שאעסוק באמנות ושירה. ופתאום אני מגלה שיש לה כזה פן בלתי נסבל מבחינתי . לקח לי הרבה זמן להתגבר על זה.
הייתי מאוד עצוב ומאוד כעסתי.
עכשיו אני מבין שהם פעלו במציאות בלתי אפשרית. הגרמנים היו מאוד אכזריים, וכדי לשרוד צריך להיות יותר מהם.
בדיעבד, אני לא זוכר את אמא שלי בוכה. או עצובה. או שבירה. לעומתה אבא שלי הוא דוקא היה רגיש ורגשן.
מה מתאר הסרט? מה הוא מנסה להשיג?
הוא מתאר את המסע של אמא שלי הלכה ברגל את כל המרחק הזה כדי לקיים את המשפחה שלה. היא חסכה את דמי הנסיעה כדי להוסיף מוצרים שקנתה בשוק לסלים הכבדים שנשאה איתה כל הדרך.
זה היה גם מהלך תרפוייטי. עשיתי עליה לרגל. הגשמת איזה נדר. אם כך וכך, אז אני אעשה כך וכך…. אקט משחרר.זאת היתה מבחינתי דרך לתת לה ללכת, ולהשלים עם הידיעה הזאת.
מה היו התחושות שליוו אותך במהלך העשיה של הסרטון הזה?
התחושות שליוו אותי במהלך העשייה של הווידאו והמסע הזה על אמי שאיננה. נכון מאד, זה סוג של אקט פיזי בדומה לעלייה לרגל שלוקחת זמן, מאמץ וכוונה, שבמהלכם עולה הרגל עובר טרנספורמציה וזיכוך, משיל מעצמו את היומיום (פיסי ונפשי) כדי להגיע לרגע ההתגלות של ״קודש הקודשים״, שהוא חלל ריק טהור, ייחודיות, סגירת מעגל והתעלות בסוף המסע.
בסרט כאילו אמי היא זו המובילה אותי במסע והמשא.
"וכן, אנחנו מדינת מהגרים, פיוז׳ן של תרבויות שיוצרים את הפלא של כאן ועכשיו, למרות הנסיון למחוק את עברנו והטמעתנו באתוס הצברי המקומי…
נכון שהיום האתוס השתנה, אני מתכוון לאתוס שהיה כאן עם הגיענו ארצה ב1964. הרצון ל״שטח את העקומה״ הגלותית, להפוך ל״צבר״ שורשי. וכך הפכתי במחי יד אחת של מורה בבי״ס יסודי בשיעור העשרה לאחר שעות הלימודים מארקדיוש רוזין לאבי רוזן – כך כותב אבי רוזן בהקשר לליצירה שלו בקיר הפייסבוק שלו.
איזה חוויות היו לך בדרך בזמן הצעדה הזאת?
אני הייתי צריך באיזה שהוא שלב להתמודד עם זה, על ידי שחזור של המסע הזה. והווידיאו הזה הוא תיעוד של המהלך הזה. עשיתי את הקניות והלכתי ברגל לדירה שלנו למחנה דוד 10 קילומטר. ולא העמסתי סלים כבדים. זה סימלי. זה לא היה קל. לעשות את את זה ולחשוב עליה בחום הכבד של הקיץ, בגשם הזלעפות של החורף.
מהו המסלול של ההליכה שעשית ותידעת בסרטון הוידיאו? וכמה פעמים עשית אותו?
המסלול שעשיתי מתחיל משוק תלפיות בחיפה, ממשיק דרך רחוב סירקין, יורד דרך ואדי ניסנאס, חוצה את רחוב אלנבי, ויורד עד לכביש החוף ממשיך ועובר דרך שכונת עין הים, עולה אל רחוב ג'ורס, שער עליה, בית חולים 10, דרך הים עד שמגיע למחנה דוד.
עשיתי אותו פעמיים. פעם אחת ואחרי שראיתי את החומרים היו חסרים לי כל מיני שוטים חשובים מהמסלול.
הייתי הולך עם אמא שלי לשוק והיא מתמקחת עם הבאסטונרים. ואמרת להם אתה גנב, אני הולכת… היתה חווייה ההליכה לשוק. ואני בתור ילד, לא היה לי נעים הסיטואציה הזאת של המיקוח. היום אני מבין ואתה.
מהי משמעות שם הסרטון "משא אימי"?
"משא אימי" – סוג של משחק מילים. צליל דומה. גם מסע וגם כובד. גם ההליכה הפיזית ברגל והמסע שעשתה משוק תלפיות וגם המשקל הכבד של הסלים שנשאה בזרועותיה. שני דברים מגולמים בפרפורמנס הזה שלי.  גם של מסע הקניות של הזכרון, של הידיעה הזאת וגם מסע ההליכה. כמו עליה לרגל . אקט מזכך.
המסע הזה שעשיתי הוא סוג של הליכה שלי לקבר שלה ושל אבא שלי הנמצאים בבית הקברות בכפר זמיר בכניסה לחיפה.
הווידיאו הוא אקט סיום תרפויטי . כאילו אומר: את שם ואני פה. ואני מקוה שהכל יגיע למקומו בשלום. זוהי מחוות פרידה
כמה זמן לקח לך לעשות את המסע המשוחזר הזה של אמך מהשוק ואיזה דברים גילית בשכונת הילדות שלך מחנה דוד?
המסע שלי נמשך שעה ורבעים דקות. משוק תלפיות ועד לבית שלנו לדירה שלנו. היום האוכלוסיה התחלפה. עדיין השכונה נשארה שכונה עולים, אבל היום הרוב אתיופים. אני רואה אותם וכואב הלב. עדיין השכונה היא שכונה של אוכלוסיה מוחלשת. גרתי כאן לפני 50 שנה. ואני שואל את עצמי מה באמת?… הסרטון הוא כמו סוג של כתבה. משהו דוקומנטרי. עיתונאי כזה. ונזכרתי גם בעבר שלנו – שחיינו כאן, שהרגשנו ישראל השנייה.
מה הקשר של העבודה הזאת לנושא התערוכה "יצורי הפרא? מיהו יצור הפרא בעבודה הזאת?"
לקראת פתיחת תערוכה קבוצתית "רשומון יצורי הפרא" (מפיקה ואוצרת שרי דובא)  בפירמידה – מרכז לאמנות עכשווית, חיפה,  שמחתי להשתתף ולהציג וידאו ארט בשם "משא אמי", המשחזר מסע קניות רגלי, שערכה אמי עם עלייתנו ארצה בשנת 1964 בין נוה-דוד לשוק תלפיות, מרחק של 10 ק"מ.
אבי רוזן עם שרי דובא האוצרת בסלפי בתערוכה "יצורי פרא המוצגת בפירמידה בחיפה. מקור: קיר הפייסבוק של אבי רוזן. שכתב: סלפי עם שרי דובא האוצרת האגדית. למטה: יצירת הווידיאו ארט "משא אימי", המוצגת בתערוכה.

על התערוכה "רשומון יצורי הפרא"

רָ ש ו מ ו ן יצורי הפרא, Rashomon Onto the Wild   18.6-15.8.2020

התערוכה מבוססת על כתבי תיירת שהגיעה לארץ ישראל בשנת 1855 מרי אליזה רוג’רס, אחותו של תומאס רוג’רס ששימש סגן הקונסול בחיפה, שהגיעה לארץ בזמן שלטון התורכים. רוג'רס צברה ידע מרשים על החי והצומח בארץ ובאחד מטיוליה באזור חיפה טענה כי "לפעמים לוכדים והורגים כאן (חיפה) ברדלסים". המפגש עם יצורי הפרא הגמישים והלא מתורבתים, שמעורם הוכנו אוכפי סוסים במורדות הכרמל, מבקש לתאר סוג של רשומון מפתיע על קונפליקט אכזרי עם העיר. הנכחה של סיטואציות שבהן האמת מיטשטשת עקב עדויות סותרות הניתנות על ידי עדים ונקודות מבט שונות על הנושא. רשומון (כמושג) שבו הברדלסים משמשים גירסה או מטפורה ליצורי הפרא החדשים, המשתלטים על הסדר האורבני, החברתי והאישי, מעלים שאלות ומזמינים לשיח שבודק וחוקר גבולות.

מועד פתיחת התערוכה שהיתה אמורה להפתח ב -26.3 נדחה לחודש יוני בשל פלישתו של יצור הפרא החדש הזעיר והמיסתורי לעולמנו. נגיף הקורונה ששינה את חיינו.  רוח התערוכה האוחזת ביצורי הפרא כדימוי למודל רעיוני ומאפשרת דיון ותהליכי חקר ויצירה מאתגרים אמיצים ועכשוויים. התערוכה מוצגת בפירמידה – המרכז לאמנות עכשווית בואדי סאליב, עד ל-15.8.2020.

בסיור שלי בתערוכה שהפיקה ואצרה שרי דובא בלטה ביותר והרשימה אותי במיוחד סידרת עבודות של אתי צ'כובר.  צ'כובר אמנית העוסקת בציור, שבעבר גרה בעבר בהולנד שם הציגה למעלה מעשרים תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות. היא יוצרת עבודות בטכניקה מעורבת, בפורמטים שונים ובלתי שגרתיים. יצירתה בתערוכה הפתיעה אותי מאוד במידע שנחשף דרכה. בתערוכה "ראשומון – יצורי הפרא"  היא בחרה לעשות מקבץ (אסמבלאז) מחומרים שונים המתארים את הרשומון ואת העדויות השונות של האנשים, שהופתעו לגלות בחיפה את יצורי הפרא כמו הברדלס/ציטה וחזיר בר, שהיו בעבר, ועדיין בחלקם מאכלסים את העיר חיפה , עיר ילדותי.

את עבודותיה בתערוכה היא מבססת את היצירות על הספר "חיי יום יום בא"י, בו התוודעה ליצורי הפרא שחיו בחיפה
ובחרה להביא בעבודה לתערוכה את המפגש האנושי עם יצורי הפרא. לפני התחלת העבודה האמנית בדקה ומצאה מפגשים  עם יצורי פרא, שתיארו אותם אמנים כמו רובנס, דה לקרואה ועוד, המתוארים בפראות ובחושניות.

פרט אחד מתוך מקבץ העבודות של אתי צ'כובר. הברדלסים שטיילו בחיפה. שהטמפלרים נהגו לצוד ולעשות מפרוותם ריפוד לאוכפי הרכיבה שלהם. צילום מן התערוכה: סיגל גליל

 

איש הורג נמר. אתי צ'כובר. תערוכת יצורי הפרא במרכז לאמנות עכשווית הפירמידה בוואדי סאליב. צילום מן התערוכה : סיגל גליל

הסרטון המרגש של אבי רוזן בתערוכה העלה בי מחשבות, זכרונות ותהיות על האנשים האלה, ההורים שלנו, שאולי היום היו מכנים אותם "יצורי הפרא" . אנשים שלא רדפו אחר הנוחות של עצמם. אלא שהשקיעו מעצמם כדי לגדל את משפחתם ולגדל את ילדיהם. אנשים שלא חסכו מאמץ פיזי, ובחרו בדרך אחרת לחזור הביתה ברגל, כברת דרך ארוכה של מסע, ולחסוך את המעות של התחבורה הציבורית כדי להוסיף עוד מוצרים לסל הקניות המשפחתי. נזכרתי באימי, ששאחרי משמרת מייגעת של עבודה, העדיפה להגיע לילדיה לפני צאת השבת או החג, גם אם זה במחיר של הליכה של קילומטרים דרך הואדיות הסבוכות מלאות השיחים והעצים, וחיות הבר שחיות על הר הכרמל.

הכניסה לתערוכה יצורי הפרא. עומדת ליד, חברתי רחל זמר, מנהלת ואוצרת מוזאון עוקשי לאמנות בעכו , שהצטרפה אלי לסיור המודרך בתערוכה שערכה לנו שרי דובא המפיקה ואוצרת התערוכה . צילום: סיגל גליל

אז מה הפלא שיצאתי מן התערוכה אחרת ממה שנכנסתי אליה?…

לאחר שפתאום התחוור לי שבשכונת ילדותי, טיילו להם פעם ברדלסים עטלפים, וחזירי בר. פתאום נזכרתי בצבוע, שהעיר אותנו באמצע הלילה לקולות הצווחות של התרנוגולות בלול שהיה בגינה שלנו. הוא הצליח לפרוץ אל הלול, ולטרוף כמה תרנגולות. התרנגולות האחרות הצליחו לברוח מן הלול ולהתעופף אל צמרות העצים… איזה ליל שימורים של מפגש עם חיות הפרא של חיפה.

והתערוכה הזאת גם הזכירה לי את אחד השכנים הערביים שלנו שנהג לישון בתוך סוכה פתוחה בלילות הקיץ החמים, ומה רבה היתה הבהלה שכשהתעורר בלילה, ראה סמוך למיטתו ראש של צבוע מרחרח את ראשו…  וכמה אגדות שמענו מן השכנים על השאקאל, הכינוי לצבוע, שמצליח להפנט את הטרף שהוא מתכונן לצוד…

היה לי נעים מאוד לחזור למסע בילדות החיפאית הפראית שלי ולהיזכר בכל יצורי הפרא שפגשתי וגם כאלה שמזל שלא הצלחתי לפגוש.

שרי דובא, מפיקת ואוצרת התערוכה "ראשומון יצורי הפרא" אצרה תערוכה שיצאתי ממנה אחרת ממה שהייתי לפני שנכנסתי. צילום בחלל הכניסה לתערוכה: סיגל גליל

1 Comment

  1. אבי רוזן
    10 באוגוסט 2020 @ 14:34

    תודה רבה על הכתבה המעמיקה, גילית בה רובדים חדשים ומעניינים בעבודתי, שלא הייתי מודע להם.

כתבות אחרונות באתר

error: התוכן באתר מגפון ניוז מוגן
דילוג לתוכן