דר' אבי רוזן, אמן מדיה חדשה וחוקר תרבות סייבר ומחבר הספר "אמנות והסייברספייס" בהוצאת "רסלינג", שהציג בעשרות פסטיבלים, כנסים ותערוכות בארץ ובעולם, יוצר סרט וידיאו ארט פרפורמנס שבו הוא נזכר בתקופת היותם עולים חדשים שהתיישבו בשכונת מחנה דוד בחיפה. הוא משחזר את מסעותיה של אימו המיתולוגית, בתקופה המיוחדת הזאת, עם האנשים המיוחדים האלה, שכבר לא ישובו עוד. אנשים שאולי היום היו מכנים אותם "יצורי הפרא" שהשקיעו מאמץ פיזי אולי על-אנושי בחזרה הביתה מהיעדים שונים אליהם הגיעו כדי לפרנס ולהאכיל את המשפחה.

 

אידה רוזין, אמא של אבי רוזן, הלכה ברגל לשוק תלפיות מביתה במחנה דוד ובחזרה,  כדי לחסוך את המעות של דמי הנסיעה באוטובוס לטובת רכישת מוצרים נוספים בשוק. הזכירה לי את אמא שלי, הדתיה, שלא רצתה לחלל שבת, והעדיפה ללכת ברגל הביתה, ולחזור למשפחתה מייד לאחר שסיימה את עבודתה בבית חולים הכרמל, כפועלת נקיון, במקום לחכות עד לצאת השבת, ולנסוע בשני אוטובוסים הביתה.

"משא אימי": טיול אישי בין החיים והמתים, מסעו של החי על המת. 

מיד לאחר הפתיחה הרועשת עם קולות הצעקות של הבאסטונרים בשוק תלפיות יש מעבר חד לראיון אישי בווידיאו שאבי רוזן עורך עם אימו. מיד לאחר מכן במפנה חד הוא משוטט בבית הקברות למצוא את המצבה המשותפת של אביו ואימו. כאן, במקום השקט הזה בו טמונים הוריו, יש מעבר בין עולם החיים לעולם המתים. אולי זהו גם מפגש בין שני העולמות כשאנו באים לבקר ולהתייחד עם אהובי ליבנו שעברו לעולם הנצח.   גם הסצנה הזאת מאוד הזכירה לי את השיטוטים שלי בבית הקברות של הורי. לפעמים אני מוצאת שם שקט ושלווה.

במפגש האישי שהוא עורך לנו בלייב עם אידה אימו שיושבת על כורסא בביתה ואת צווארה עוטפת רצועת סרט הסינר שהיה מונח על בגדיה, אנו נחשפים לדמותה של אימו ברוסית ובקולה המקורי. היא מספרת לאבי בשפת אימה שהיא גם שפת אימו,  כמה הרבה כסף היא חסכה כשהלכה ברגל לשוק. אבי בוחר לצלם אותה בתקריב, מן החזה ומעלה. מתמקד בהבעות הפנים ובשפת הגוף.

אחרי הפתיח ההיסטורי הזה מתחיל המסע של אבי רוזן בהליכה על רקע הבתים בשוק תלפיות, כשהוא נושא בידו את סל הקניות משוק תלפיות.

הצילום של הסרט מעניק לצופה חווייה של דיסטורשיין. תחושה בלתי נעימה של שיבוש חזותי. העריכה משבשת את  המראה הרגיל והנורמלי של תיעוד נייטרלי. זה ממש לא טיול נוסטלגי תמים. הסרטון טעון ברגשות תת קרקעיים.

לפעמים המעבר בין התמונות מהיר ביותר. לפעמים זווית הצילום מלמטה למעלה משבשת את הפרופורציות של דמותו של אבי במרחב העירוני.

לפעמים הצילום הוא לגמרי הפוך: הרצפה למעלה והתקרה למטה. לעינינו נגלה מראה סוריאליסטי לגמרי עם כמה זוגות נעלי נשים יוקרתיות פזורות וזרוקות על הרצפה שתלויה על התקרה, אולי מחכות לגואל…

המבט של המצלמה חושף ולא מרחם על מראות העזובה, סדקים בקירות המתקלפים, מעברים באיזורים לימינליים חשוכים ואפלוליים… מרצפות ישנות שידעו ימים טובים.

לאורך כל הסרט, בכל הסצינות  מרחפת מלמעלה דמותה של אימו של אבי הלקוחה מן הראיון איתה בתוך מלבן קטן. כמו נוכחת גם פיזית בכל התחנות במסע הזה שעושה בנה בימים אלה. בדרך זו מחבר אבי באופן חזותי בין הזמנים השונים בין עבר לבין הווה. בין זכרונות לבין מציאות עכשווית שהוא מתעד במצלמה הניידת שלו המחוברת למוט.

בסצינות השוק נראה אבי רוכש פירות וירקות ומניח אותם בתוך סל הפלאסטיק הישן. אי אפשר שלא להבחין בחמימות האנושית, ובסימפתיה במפגש עם הבאסטונרים. קירבה אישית כמעט עד כדי משפחתית. הם שמחים כשהוא מגיע ומצטלם איתם לסלפי. התחושה היא שהוא בן בית בשוק, ושזה מקום שבו הוא שמח לפגוש חברים וותיקים ולהחליף איתם כמה מילים.

בין באסטה לבאסטה בין דוכן התותים הזוהר באדום עז, לדוכן הפיצוחים, רואים את הצבעים של חיפה.

לאחר שהסל שלו מתמלא בכל טוב מאוצרות השוק, עם תרמיל על הגב, טלפון נייד ביד האחת ומקל שמחובר למצלמה שלו, בידו האחרת הוא מתחיל את המסע שלו למחנה דוד.

המצלמה מתעדת את הבניינים שבדרך ואת השמיים הנגלים לעיניו במסע האישי הזה. שמים אפורים, שמש מואפלת שמכוסה חלקית בעננים נחשפים לעינינו ויוצקים אווירה שאי אפשר לטעות בה.

יש כמה בניינים שהצלחתי לזהות בסביבה המאוד קונקרטית שלהם בחיפה. כי גם אני עשיתי פעם הליכות ברגל הביתה בחלק מן המסלול הזה.  מבית הספר שלי מוריה, שהיה במושבה הגרמנית, ועד לעין הים השכונה שלי בדרום חיפה. גם אני חסכתי אז את דמי הנסיעה למען מטרה הירואית. לממן את שיעורי הבלט של אחותי הקטנה…

הנה הבית בפינת המושבה הגרמנית…, הנה הבתים הגבוהים בחלק העליון של רחוב אלנבי הסמוך לשכונת יד אליהו… אני מצליחה לזהות את המקומות.  וכך הוא ממשיך בהליכה עד שהוא מגיע לשכונת ילדותו במחנה דוד.

כשהוא מגיע לשכונת ילדותו, ליבו מתרונן בשיר: "מחנה דוד, מחנה דוד, יופי של שכונה, יש בה ים, יש בה הר ויש בה תחנה…".

שם הוא מראה לנו את בניין הסופר מרקט שבו אימו עבדה כקופאית ואת בית הספר "נירים" שבו פעם למד. הוא עומד נפעם מהתרגשות מול החלון הצופה מן החדר שלו בשיכון שגרו בו. הוא מסיים את המסע בעליה בחדר המדרגות של השיכון הישן, עד שהוא מגיע לדלת הדירה שבה גרה משפחתו.

זהו לא ממש סרט שמח או סרט מאושר. זוהי לא חיפה היפה. לא חיפה שמשרד התיירות או העירייה היו רוצים שתראו. זוהי חיפה העייפה והמותשת, של ישראל השניה שמנסה לחסוך כמה גרושים שיעלו את רמת החיים של משפחת העולים שהגיעו זה עתה ארצה. זוהי חיפה של האוכלוסיה החלשה הנאבקת על קיומה ועל השתרשותה בחברה הישראלית. מהגרים מאירופה לאחר טראומה של שואה והגירה לתרבות אחרת. תחת שמי הים התיכון.

זהו סרט קצת מלאנכולי שחושף פינות מוזנחות ומטונפות בחיפה העכשווית שאולי מסמלות גם פינות אפלוליות ובלתי פתורות בתודעה…

בסצינת הסיום של הסרט אבי רוזן מציג צילום תקריב של הפורטרט  שלו על רקע תמונת אימו המוקטנת, מיישיר מבט אל המצלמה  ואומר באופן הכי בלתי אמצעי שאפשר: "המסע שחרר משא זכרונות של אימי אותם אני נושא שנים".

סוף עצוב ומהורהר משהו. שאחריו מופיעה תמונתו של אבי הילד ליד אימו, שקולה נשמע בפסקול. היא מדברת איתו ברוסית וברקע צחוקו המתגלגל.

כמה חבל שאני לא מבינה רוסית…

לאחר שהסרטון הזה העלה בי כל כך הרבה זכרונות, מחשבות ותהיות, החלטתי לראיין את אבי רוזן בראיון בלעדי למגפון.

"מסע שבסופו רגע ההתגלות של ״קודש הקודשים״, שהוא חלל ריק טהור, ייחודיות, סגירת מעגל והתעלות בסוף המסע": ראיון בלעדי למגפון עם אבי רוזן על יצירתו הקולנועית ביוגרפית דוקומנטרית "משא אימי"

על התערוכה "רשומון יצורי הפרא"

רָ ש ו מ ו ן יצורי הפרא, Rashomon Onto the Wild   18.6-15.8.2020

התערוכה מבוססת על כתבי תיירת שהגיעה לארץ ישראל בשנת 1855 מרי אליזה רוג’רס, אחותו של תומאס רוג’רס ששימש סגן הקונסול בחיפה, שהגיעה לארץ בזמן שלטון התורכים. רוג'רס צברה ידע מרשים על החי והצומח בארץ ובאחד מטיוליה באזור חיפה טענה כי "לפעמים לוכדים והורגים כאן (חיפה) ברדלסים". המפגש עם יצורי הפרא הגמישים והלא מתורבתים, שמעורם הוכנו אוכפי סוסים במורדות הכרמל, מבקש לתאר סוג של רשומון מפתיע על קונפליקט אכזרי עם העיר. הנכחה של סיטואציות שבהן האמת מיטשטשת עקב עדויות סותרות הניתנות על ידי עדים ונקודות מבט שונות על הנושא. רשומון (כמושג) שבו הברדלסים משמשים גירסה או מטפורה ליצורי הפרא החדשים, המשתלטים על הסדר האורבני, החברתי והאישי, מעלים שאלות ומזמינים לשיח שבודק וחוקר גבולות.

מועד פתיחת התערוכה שהיתה אמורה להפתח ב -26.3 נדחה לחודש יוני בשל פלישתו של יצור הפרא החדש הזעיר והמיסתורי לעולמנו. נגיף הקורונה ששינה את חיינו.  רוח התערוכה האוחזת ביצורי הפרא כדימוי למודל רעיוני ומאפשרת דיון ותהליכי חקר ויצירה מאתגרים אמיצים ועכשוויים. התערוכה מוצגת בפירמידה – המרכז לאמנות עכשווית בואדי סאליב, עד ל-15.8.2020.

בסיור שלי בתערוכה שהפיקה ואצרה שרי דובא בלטה ביותר והרשימה אותי במיוחד סידרת עבודות של אתי צ'כובר.  צ'כובר אמנית העוסקת בציור, שבעבר גרה בעבר בהולנד שם הציגה למעלה מעשרים תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות. היא יוצרת עבודות בטכניקה מעורבת, בפורמטים שונים ובלתי שגרתיים. יצירתה בתערוכה הפתיעה אותי מאוד במידע שנחשף דרכה. בתערוכה "ראשומון – יצורי הפרא"  היא בחרה לעשות מקבץ (אסמבלאז) מחומרים שונים המתארים את הרשומון ואת העדויות השונות של האנשים, שהופתעו לגלות בחיפה את יצורי הפרא כמו הברדלס/ציטה וחזיר בר, שהיו בעבר, ועדיין בחלקם מאכלסים את העיר חיפה , עיר ילדותי.

את עבודותיה בתערוכה היא מבססת את היצירות על הספר "חיי יום יום בא"י, בו התוודעה ליצורי הפרא שחיו בחיפה
ובחרה להביא בעבודה לתערוכה את המפגש האנושי עם יצורי הפרא. לפני התחלת העבודה האמנית בדקה ומצאה מפגשים  עם יצורי פרא, שתיארו אותם אמנים כמו רובנס, דה לקרואה ועוד, המתוארים בפראות ובחושניות.

הסרטון המרגש של אבי רוזן בתערוכה העלה בי מחשבות, זכרונות ותהיות על האנשים האלה, ההורים שלנו, שאולי היום היו מכנים אותם "יצורי הפרא" . אנשים שלא רדפו אחר הנוחות של עצמם. אלא שהשקיעו מעצמם כדי לגדל את משפחתם ולגדל את ילדיהם. אנשים שלא חסכו מאמץ פיזי, ובחרו בדרך אחרת לחזור הביתה ברגל, כברת דרך ארוכה של מסע, ולחסוך את המעות של התחבורה הציבורית כדי להוסיף עוד מוצרים לסל הקניות המשפחתי. נזכרתי באימי, ששאחרי משמרת מייגעת של עבודה, העדיפה להגיע לילדיה לפני צאת השבת או החג, גם אם זה במחיר של הליכה של קילומטרים דרך הואדיות הסבוכות מלאות השיחים והעצים, וחיות הבר שחיות על הר הכרמל.

אז מה הפלא שיצאתי מן התערוכה אחרת ממה שנכנסתי אליה?…

לאחר שפתאום התחוור לי שבשכונת ילדותי, טיילו להם פעם ברדלסים עטלפים, וחזירי בר. פתאום נזכרתי בצבוע, שהעיר אותנו באמצע הלילה לקולות הצווחות של התרנוגולות בלול שהיה בגינה שלנו. הוא הצליח לפרוץ אל הלול, ולטרוף כמה תרנגולות. התרנגולות האחרות הצליחו לברוח מן הלול ולהתעופף אל צמרות העצים… איזה ליל שימורים של מפגש עם חיות הפרא של חיפה.

והתערוכה הזאת גם הזכירה לי את אחד השכנים הערביים שלנו שנהג לישון בתוך סוכה פתוחה בלילות הקיץ החמים, ומה רבה היתה הבהלה שכשהתעורר בלילה, ראה סמוך למיטתו ראש של צבוע מרחרח את ראשו…  וכמה אגדות שמענו מן השכנים על השאקאל, הכינוי לצבוע, שמצליח להפנט את הטרף שהוא מתכונן לצוד…

היה לי נעים מאוד לחזור למסע בילדות החיפאית הפראית שלי ולהיזכר בכל יצורי הפרא שפגשתי וגם כאלה שמזל שלא הצלחתי לפגוש.