הטור "התקשורת בידינו", שנכתב בתקופה שערוץ 10 היה בסכנת סגירה (13.1.2012), מתעדכן היום

מאת אסתי סגל

הוסר המצור על ערוץ 10, והוא ממשיך בשידוריו. אז ערוץ 10 ניצל. עכשיו נשקפת סכנה לחדשות ערוץ 2: מסתבר שהממשלה מקדמת הצעת חוק על פיה נתניהו יוכל להפסיק את שידורי חברת החדשות במתכונת בה היא מוחזקת על ידי רשת וקשת. מעניין שהצעת החוק הזו נדונה היום בוועדת…. כלכלה של הכנסת.

זוכרים את משולש נתניהו, שבראשו התקשורת ובשתי צלעותיו התחתונות הכנסת ובית המשפט?

אז אחרי שעסקנו בתוכנית (שעד עכשיו מצליחה להפליא) לרסק את האופוזיציה, להחליש את הכנסת ולהפוך אותה לזרוע הביצועית של הממשלה (חשבתם שאתם בדמוקרטיה? תחשבו שוב), נעבור לצלע העליונה של המשולש – התקשורת.

כידוע, נתניהו הוכתר כ"מר תקשורת". הוא הגיע עם גינונים וידע אמריקאי איך לדבר עם התקשורת ובעיקר הצטיין בהופעות טלוויזיוניות – כאן הוא נחשב לקוסם של ממש. זה היה בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה. לקדנציה השנייה הוא הגיע הפוך. עם התקשורת, שסומנה כאוייב, הוא כבר לא דיבר. הוא יצר ערוץ תקשורת משלו – ערוץ היוטיוב שלו, בו הוא דיבר עם העם מעל ראשי העיתונאים. מיעט בהופעות בתקשורת אם בכלל, והמשיך לעשות מה שהוא יודע לעשות, לדבר בקול סמכותי ולקרקס את היריבים (לבד מכמה יציאות זכורות ובלתי נשכחות – בזמן שריפת הכרמל, שחרורו של שליט ויום השנה לשריפה).

בקדנציה השנייה אפשר לראות גם את הזרועות הרחבות שפרש אל תוך התקשורת, כי אם אינך יכול לנצח אותו, טפל בו מבפנים.

1. השידור הציבורי – רשות השידור

(ערוץ 1, קול ישראל, רשת א’, רשת ב’, רשת ג’, 88FM, קול המוסיקה, קול ישראל בערבית, קול ישראל בפרסים, רדיו מורשת, רק"ע):

גוף גדול, מסורבל ושמרני. הרבה מאוד מינויים בזבזניים, חלקם לא מקצועיים. ועד כוחני שמטרפד רפורמות ושינויים, שביתות ובעיות חוזרות ונשנות. בקיצור, גוף שמשחק לידי המפריטים. אלא שמדובר כאן בשידור ציבורי, ולכן זה בעייתי משהו. מצד שני אותה רשות השידור, שמחולקת בין הרדיו לטלוויזיה, לא השביעה נחת את ראש הממשלה בקדנציה הראשונה שלו, ודי אם נזכיר כתבת צעירה ולא ידועה בשם איילה חסון, שבינואר 1997 חשפה פרשה שכמעט טרפדה את כהונת הממשלה "פרשת דרעי-בראון-חברון":

ולכן, בקדנציית ראש הממשלה הנוכחית סומנה רשות השידור כיעד לתיקון העוול של התקופה הקשה ההיא, ו"העין השביעית", בסדרה ארוכה של מאמרים שכונסו תחת הכותרת "רשות השדור לנתניהו" עקבה אחרי התהליך, שסופו השתלטות מוחלטת של משרד ראש הממשלה על רשות השידור על כל אגפיה.

לטובת שלושת קוראי הנאמנים אציין כמה נקודות בתהליך:

>> 25.4.2010 – ועדת שרים לענייני חקיקה (זוכרים את הוועדה הזו שמחליטה בעצם אלו חוקים יעברו בכנסת ואלו לא) מחליטה למנות את ראש הממשלה כשר האחראי על רשות השידור.

(כלומר, ראש הממשלה הוא זה שקובע מי ומה יהיו המינויים ברשות השידור, כשהשר כחלון אומר את הדברים בצורה הבוטה ביותר "מה אתה רוצה לשלוח לי מנכ"ל שמאלני עכשיו? שכל היום יטרפד לי? אתה רוצה להחליט מי ישב שם? יהיה השמאל, שישים את מי שהוא רוצה. לכן צריך לשים אנשים עם אוריינטציה שלנו. אני באתי ממפלגה פוליטית. אני לא נבחרתי במכרז. אני נבחרתי בבחירות. נבחרתי על ידי אנשים שמצפים ממני למשהו, וצריך שאנשים שלנו, שחושבים כמונו, יעשו את זה").

>> 1.5.2010 – ועדת שרים לענייני חקיקה  דחתה הצעה להפסקת הפוליטיזציה ברשות השידור. הצעת החוק עוסקת בשינוי מבני של הרשות, כך שהמינויים למוסדות הרשות ייעשו על בסיס מקצועי בידי ועדת מינויים בלתי תלויה ולא על ידי שרי הממשלה.

>> מינויים פוליטים:

יו"ר רשות השידור אמיר גילת (דוברו של נתניהו לשעבר) למרות התנגדויות של אגודת העיתונאים ושל ועדת שפניץ.

מנכ"ל רשות השידור יוני בן מנחם מינוי שאושר למרות התנגדות אגודת העיתונאים.

מנהל הרדיו מיקי מירו, שוב אחרי עתירות נגד המינוי שנעשה באופן לא תקין עפ"י דברי אגודת העיתונאים.

>> התוצאה: פיטורים, הרחקה והשתקה של עיתונאים בכירים: הדחת קרן נויבך מהגשת מבט שני וניסיון להדיחה מהתוכנית הפופולרית שלה "סדר יום", איסור על מגישי תוכניות אקטואליה ברשת ב’ להשמיע את דעתם בפתח התוכנית (רביב דרוקר על המינוי של מיקו מירו וההדחות שביצע ברשת ב’ "מה הסיפור של מיקי מירו")

עובדים ברשות השידור מעידים על חרדה גדולה למקומם. מסתבר שמי שמגיש מעומדות לתפקיד צריך לציין גם את דעותיו הפוליטיות. אדם שאני מכירה שעובד שם כפרילאנסר סיפר שייעצו לו להצניע את עצמו, דעותיו הפוליטיות מסוכנות לו להמשך עבודתו עם הערוץ.

הטלוויזיה החינוכית (ערוץ 23)

ראש הממשלה מעכב מינוי של אלדד קובלנץ למנכ"ל התחנה , הוא בכלל שוקל את סגירת החינוכית.

וראוי לציין את המינויים הפוליטיים של מגישי "ערב חדש" אראל סג"ל, שרה ב"ק ועידן קוולר

 >> 10.1.2012 מבקר המדינה עומד לבדוק את המכרזים ברשות השידור (הבעייה שאין אכיפה, וכולנו יודעים מה קורה עם דו"חות מבקר המדינה. הוא מגיש והשיירה עוברת)

* * * 

2. ערוץ 2 (ערוץ מסחרי)

וגם בו שימו לב לתפקיד המפתח הבא:

תמי רווה (מקורבת לזוג נתניהו) – יו"ר חדשות ערוץ 2

* * * 

3. ערוץ 10 (ערוץ מסחרי)

בדומה לערוץ 1, גם כאן יש גוף שקל לשנוא אותו: התנהלות כושלת של ההנהלה, חובות גדולים, אי עמידה בתנאי התשלום, אינספור תוכניות ריאליטי, בעלות של טייקונים, סבב שלישי של אוטוטו סגירה ותחנונים של הכתבים והעובדים, בקיצור – על מה הצעקה הגדולה, ולמה בכל זאת ולמרות הכל חשוב שהערוץ הזה לא ייסגר?

תזכורת קטנה:

.

ועוד אחת:

.

תוכנית "המקור" והתוכנית של לונדון וקירשנבאום הן מופת לתוכניות חדשות ותחקירים מהסוג שכבר לא ניתן למצוא במדינה. זו כנראה הסיבה למה למרות כל הפתרונות שהוצעו לבעיית ערוץ 10, יו"ר ועדת כלכלה של הכנסת ח"כ כרמל שמא הכהן (ליכוד) מתעקש שוב ושוב על סירוב לבקשות נציגי האופוזיציה (וראוי לציין את ח"כ נחמן שי וקדימה שעומדים בראש המערכה, למרות שכפי שראינו "המקור" לא ממש פינק אותם) לדחות בשנה את מועד החזר החוב של הערוץ לרשות השנייה בסך 60 מיליון שקל.

בניגוד ליד הקשה על ערוץ 10, ובזמן שוועדת הכלכלה סירבה לדחות את מועד תשלום חוב של 44 מיליון שקלים לערוץ 10, עושה הממשלה מהלך הפוך – ו"מחלה" לרשות השידור על חוב גדול בהרבה: מדובר ב-300 מיליון שקלים שנועדו לרכישת הפקות מקומיות.

ואז הממשלה גם מבטלת דיון בכנסת על גורל ערוץ 10.

אף אחד לא יודע מה יהיה ב-27 לינואר אבל דבר אחד בטוח – הדמוקרטיה והציבור יצאו בהפסד גדול.
אם הערוץ ייסגר, לא נראה יותר תוכניות תחקיר כדוגמת המקור. נשאר עם ערוץ 2 כטלוויזיה "אובייקטיבי" יחיד (ערוץ 1 כאמור בידי ראש הממשלה), שגם הוא מסחרי ויו"ר החדשות שלו היא תמי רווה המקורבת למשפחת נתניהו.
ואם הערוץ לא ייסגר בסופו של דבר, הוא יהיה ערוץ מוחלש ומאויים. את הרעיון כבר הבינו שם בערוץ 10… 

* * * 

4. ישראל היום (עיתונות מודפסת)

אין טעם להרחיב על העיתון הזה המכונה גם "ביביתון|, או "ישראל איום". הוא בבעלות שלדון אדלסון מהתומכים הגדולים של נתניהו, שלא הסתיר את העובדה שהקים את העיתון כדי לקדם את המועמד שלו לראשות הממשלה.

ורק כדאי לזכור את הנזק שכניסת החינמון הזה הביא על התקשורת הישראלית. על ערעור כוחם של העיתונים האחרים, פגיעה ביכולתם הכלכלית וביכולתם לשלם לכתבים טובים ולתחקירים, על העובדה שהפך לעיתון הגדול במדינה ועל ההשפעה שלו על ציבורים גדולים והולכים אנחנו משלמים ועוד נשלם בהשלכות חברתיות ופוליטיות מסוכנות.

* * * 

5. מעריב

על הבעיתיות של רכישת מעריב בידי הטייקון המקושר ביותר במדינה נכתב רבות, אבל כשמתחבר לכך מינוי ניר חפץ (דוברו לשעבר של נתניהו) כעורך הראשי של העיתון (זוכרים את הופעתו הדרמטית על רקע להבות הכרמל החרוך בה בישר לנו שראש הממשלה היה הראשון שנחלץ להצלה) שגם לא הסתיר את תוכניותיו לגבי העיתון ומשנתו: "אצלי לא יכתבו עיתונאים פוסט-ציונים", והפיטורים של רותי סיני ואביב לביא, ואם נוסיף לכך את הפובליציסטים הבולטים של העיתון – קלמן ליבסקינד, אראל סג"ל ובן-דרור ימיני – ברור שגם העיתון הזה נשלט מבית ראש הממשלה.

* * * 

ותוסיפו לכל זה את התיקון לחוק לשון הרע (הוא חוק סתימת הפיות) שממצאי הסקר של "קשב – מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל" שפורסם ב-2.1.2012 מראים כי "80% מעיתונאי ישראל סבורים שהתיקון לחוק לשון הרע יפחית את התחקירים ודברי הביקורת שיפורסמו בתקשורת" – ותשאלו את עצמכם אם אתם חיים במדינה דמוקרטית.

* * * 

תוספת מיום  15.1.12:

התבשרנו על מינוי אריה יאס החסר כל רקע מוסיקלי כמנהל קול המוסיקה. מינוי שהוא צעד בדרך לחיסול התחנה.

• באדיבות אתר במחשבה שנייה