וכל מה שרצית לדעת על פיראטים, ומה בין פַּפַּטַאצ'י ל'הַפְּטשִי' 

האופרה הישראלית כובשת את לב הקהל בביצוע בהיר ושובב לקומדיה של רוסיני "האיטלקיה באלג'יר" – ללא אף רגע דל ועם עושר רעיונות פיקנטיים ועיצוב במה מרהיב בבימויו המשעשע והחכם של עידו ריקלין, כאשר שירתה של זמרת המצו סופרן רחל פרנקל מעניקה לאופרה גוון חדש של עומק וכאב, ומשחקה של יעל לוויטה הופך את האופרה לזירת התגוששות בין המינים. כוריאוגרף: יורם כרמי, עיצוב תאורה: אבי יונה בואנו (במבי),  עיצוב תלבושות: אורן דר, עיצוב וידאו: אדם לבינסון: עיצוב תפאורה: נטע הקר

בהשתתפות התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון ומקהלת גברים,

 המשכן לאמנויות הבמה, 7.7.2021

אם אופרה היא איחוד כל האמנויות הרי שהפעם הייתה ההפקה של האופרה הישראלית מרגשת בעושר יופייה המרהיב, באיכות הסולנים שנטלו בה חלק, במקוריות של הבימוי ויפי הבמה והתפאורה ובליטוש פרטי הפרטים של קומדיה דל ארטה במיטבה.

את האיטלקייה באלג'יר הלחין רוסיני בתקופה בה היו חטיפות של שודדי ים מצפון אפריקה, כך שהערגה לקסמי המזרח הייתה מהולה בחרדה אמתית. עיקר יופייה בגאונותו של רוסיני הצעיר (21) שתזמר אופרה מלאה בפלפולי מהתלות שנונות ואריות נהדרות.

שני דורות לפני כתיבתו של רוסיני יצא מוצרט ב"פיגארו" נגד זכותו של הפאודל לבעול את המשרתת בליל כלולותיה. ואילו כאן יצא רוסיני נגד זכותו של הבֵּיי של אלג'יר – מוסטפה – להחליף נשים כאוות נפשו. בקומדיה זוכה הבֵּיי למנה הגונה של 'אילוף הסורר' מפיהן של נשים דעתניות.

בלב העלילה – אומץ לבהּ של איזבלה (זמרת המצו-סופרן רחל פרנקל), שגם כחטופה היא מרהיבה עוז להוכיח את שוביה ולאלפם דעת כיצד יש לנהוג ברעיה, ונחישותה של הסופרן יעל לוויטה (אלווירה) שלא מוותרת על בעלה.

ומעשה בסולטן מוסטפה – ה'בֵּיי' של אלג'יר המואס בנשות ההרמון שלו וברעייתו ומבקש ממפקד שודדי הים העובד עבורו, עלי (הבס המרשים בקולו העמוק יורי קיסין), שיביא לו תחתיה רעיה איטלקיה. הוא מאיים שישיא את אלווירה לעבד האיטלקי הנמצא בארמונו – לינדורו. את מוסטפה גילם הבריטון יאיר פולישוק בכישרון משחק דרמטי נפלא.

את תפקיד לינדורו גילם הטנור הבריטי אלאסדיר קנט, שלמרות קולו הקטן שר את אריות הקולרטורה התובעניות שלו בליריות מופלאה, כמעט על הקצה. לינדורו מתגעגע לאהובתו האיטלקיה איזבלה המגיעה כשבויה לארמונו של הבֵּיי: הם מצליחים להתאחד ולברוח בסוף האופרה עם כל שאר השבויים. לא לפני שהכתירו את מוסטפה ל'פָּפָּטָאצִ'י' – תואר דמיוני  —  והצליחו להביא את כל אנשיו לשכרות כך שלא יוכלו לרדוף אחר האיטלקים הנמלטים אל החופש.

ומכאן מתפתחת האופרה למשחקי שעשועים בהם "מסדרים" את מוסטפה, וכשנדמה לו שהוא זכה סוף סוף באיזבלה, – ממתינה לו במיטה רעייתו.

ויש כמובן זוג אוהבים – סיפור אהבתה של  איזבלה ללינדורו השבוי בארמונו של הבֵּיי – כשהיא נחטפת בחצי התנדבות משום שכל תשוקתה להצטרף לאהובה. יחד אתה נחטף גם מחזרה הקשיש ומשרתה טדאו אותו גילם הבריטון עודד רייך בשלל פאות ג'ינג'יות מתולתלות ובכישרון משחק  ושירה משכנעת.  החליל היטיב לחקות את השובבות של טדאו האשמאי הרודף אחר איזבלה.  מרשימה בשירתה ומשחקה הייתה אף זמרת המצו סופרן שי בלוך בתפקיד המשרתת של אלווירה.

את פני הקהל קיבלה במה עשירה עם חוף ים קסום בחצר ארמונו של המלך האלג'ירי. בבימויו הנפלא של עידו ריקלין הבמה הייתה כל הזמן בתנועה של רקדנים שחוללו על-פי הכוריאוגרפיה של יורם כרמי. האקזוטיקה של המזרח קיבלה גילום נהדר של נטע הקר מעצבת התפאורה שהפכה את הארמון לערבסקה ומיקמה אותו על חוף ים. וכך הפכה רצפת הארמון לרצפת חול צהוב יוקד. כריות "פוף" נוסח המזרח עיטרו את רצפת ההרמון.   ובשולי המסך עמו נפתחה האופרה הציצו ארלקינוז – ליצנים בסגנון קומדיה דל ארטה. ומאחר שמדובר  בקומדיה — על החוף שיחקו וקפצו הגיבורים בחבל. בנינוחות – ניכר בזמרים והשחקנים שהם נהנים להשתתף ולשחק באופרה!

עיצוב התלבושות של אורן דר הוסיף קסם היתולי כאשר המשרתים מתגלגלים על רצפת ההרמון בתרבושים לבנים לראשיהם, והסולטאן עוטה תרבוש ענק, גדול מראשו. הסופרן יעל לוויטה (בתפקיד אלווירה) הייתה רבת פלפל ותושייה, וכישרון משחקה היה סוחף. הבס יורי קיסין בתפקיד עלי היה לירי ומרשים בקולו הגדול. יפים בעיקר היו קטעי הקוורטטים בהם שרו הגיבורים הראשיים על אכזבתם איש מרעהו.

כבר בפתיחה הריתמית כבשה התזמורת את לב הקהל בקצביות העליזה של נגינתה. תחת שרביטו של יובל צוֹרן התזמורת ניגנה בלכידות מרשימה והפיקולו שבה את לב הקהל בעליזות של נגינתו. החליל וכלי הנשיפה נענו לריתמיות העליזה של הכינורות. היא נפתחה בהקדמה  קצבית מנוקדת לה נענתה מקהלת השודדים החלולה שהעניקה גיבוי לשירת הסולנים.  למשל לסלסול בשירתו של יאיר פולישוק נענתה הקרן בטריל נקי ובעיקר הפליאו בנגינתם השובבה החליל והפיקולו. ליטוש פרטי הפרטים בבימויו של עידו ריקילין תרם לקסם האופרה. השירה והמשחק הכובשים של כל צוות הזמרים, ובראשם רחל פרנקל, הפכו את "האיטלקיה באלג'יר" לחוויה של מפגש עם קומדיה משעשעת מהולה בתוגה.

התזמורת תחת שרביטו של יובל צוֹרן פתחה בריתמיות מנוקדת בנגינת הכינורות שהעניקה תמיכה לזמרים ודרבנה את מהלך האופרה. למרות אי-ניקיונות קלים בנגינת הקרן עוררה התפעמות נגינתם של כלי הנשיפה ובעיקר העליצות השובבה בנגינת הפיקולו. המשוב של מקהלת הגברים היה קצת חיוור בנפח הצליל.

בסוף האופרה התעלה על עצמו החלילן בנגינת הקישוטים. העידון בליווי הצ'מבלו ובעיקר בנגינת הפיקולו – יצר אווירת צהלה משעשעת  בתזמורת. המקצבים המנוקדים והבלטת הפעמה של כלי הנשיפה בפתיחה יחד עם הדמויות הראשיות האיטלקיות, ופרץ הריתמיות של רוסיני זכו לביצוע מבריק ו"קפיצי" בתזמורת.

לפסגת היופי הלירי הגיעה זמרת האלט רחל פרנקל באריה של החרדה שלה שמא ישפילו אותה בשבי. קול המצו הרך שלה הגיע לעומק נפלא ומשחקה הדרמטי היה משכנע. היא פרטה על מיתרי הלב לא רק כדמות טראגית: גם הצחוק שלה היה סוחף. פרנקל שרה על כך שבעל קנאי הוא  מסוכן. היא נוטלת את גורלה בידיה ושולטת בכולם בעורמה.  הדיאלוג שלה עם עודד רייך המרדן ה"ג'ינג'י" היה משעשע, והמשוב של התזמורת תרם לאווירת החדווה. כששרה על נאמנות למולדת, חובה ואומץ -הרשימה בשירתה. יעל לוויטה מצדהּ הייתה סופרן רבת פלפל ותושייה וכישרון משחקה היה סוחף.  הבס יורי קיסין בתפקיד עלי היה לירי ומרטיט בקולו הגדול. יפים בעיקר היו קטעי הקווורטטים בהם שרו הגיבורים הראשיים איש על אכזבתם איש מרעהו.                                                                                                                                                                                                                      ואם נחזור שוב לבימוי הגאוני של ריקלין – דווקא ההקפדה על הפרטים היא שבנתה את שלמות החוויה של הקומדיה. וכך, השתעשע הקהל בהפסקה כאשר אותן דמויות הארלקינו שהציצו מפאתי המסך, רוקנו עתה חול מנעליהם – ללמדך שיש הפסקה והם הולכים 'לנוח'; בחלקה השני של האופרה כאשר המשרתים/השבויים  יורדים  מהאניה דורך עליהם מוסטפה ללא רחם.

טקס ההכתרה המדומה של הבֵּי ל- 'פָּפָּטָאצִ'י' היה קצת איטי במכוון, אך הסיומת הייתה מאד ריתמית.

כבר בפתיחה הריתמית כבשה התזמורת את לב הקהל בקצביות העליזה של נגינתה. תחת שרביטו של יובל צוֹרן התזמורת ניגנה בלכידות מרשימה והפיקולו שבה את לב הקהל בעליזות של נגינתו. החליל וכלי הנשיפה נענו לריתמיות העליזה של הכינורות. היא נפתחה בהקדמה  קצבית מנוקדת לה נענתה מקהלת השודדים החלולה שהעניקה גיבוי לשירת הסולנים.  למשל לסלסול בשירתו של יאיר פולישוק נענתה הקרן בטריל נקי ובעיקר הפליאו בנגינתם השובבה החליל והפיקולו.

הבימוי החכם של עידו ריקלין והשירה והמשחק הכובשים של כל צוות הזמרים, ובראשם רחל פרנקל, הפכו את "האיטלקיה באלג'יר" לחוויה של מפגש עם קומדיה משעשעת מהולה בתוגה.