.

בבימויו של לאוס קראקס, ומתוך תסריט של ראסל מאל, "אנט" הוא סרט מבלבל, מוזר ובעיקר יומרני, עם רגעים ספורים של מלודרמטית, שצוללים מתחת לפני השטח כדי לחשוף משהו אפל ומסקרן. למרות המאמצים הרבים, כולל השירים המפחידים ושטוחים במידה מסויימת, "אנט" אינו מהדהד וקו העלילה שלו לא מצליח להתאחד לכדי סיפור מובהק.

"אנט" עוקב אחר סיפורו של הנרי (אדם דרייבר), סטנדאפיסט שנמצא במערכת יחסים רומנטית עם אן (מריון קוטיאר), זמרת אופרה מוכשרת. לזוג יש רומנטיקה במערבולת, והעיניים הציבוריות מופנות אליהם לאורך כל הדייטים שלהם, הנישואים ובלידת הבכורה שלהם – בת ששמה אנט, מתנה ייחודית שלוקחת את העולם בסערה. בעיני הציבור, נראה כי לזוג אן והנרי יש הכל, אבל מתחת לכל הזוהר והברק, יש חושך המתחבא ומרים את ראשו – באמצעות קנאה ואלימות – שכן הוא משפיע על מערכת היחסים והחיים שלהם בכל דרך שאפשר להעלות על הדעת.

נראה לעתים קרובות, כי "אנט" הוא ניתוח של מושג התהילה, שכן כל אבן דרך ביחסי אן והנרי מדווחת על ידי 'חדשות שואו-ביז', זיוף על תוכניות חדשות הבידור הרבות הממוקדות ברכילות. אך בעוד שהסרט נוגע בדברים אלה, כיצד נראית הרומנטיקה של אן והנרי בעיני הציבור, כיצד מתקבלות היכולות של אנט וכיצד תהילה ושיח ציבורי יכולים להשפיע על התוצאות האישיות, יש מעט מאוד תמורות הנובעות מכל הדברים הללו. נושאים עמוקים יותר מושלכים לתיאטרליות, ויש כמות מתסכלת של יומרנות שמסוננת לאורך כל הסרט ומונעת מקראקס חקירה נוספת מעבר לפני השטח.

הסרט נע דרך קיצוניות רגשית, והוא אובססיבי במיוחד לאלו של הנרי, אבל אינו מוכן להתיישב עם אף אחת מן התחושות שהוא מעלה. קוטיאר, עם כל כישרונה האדיר, בקושי תופסת את מרכז הבמה, כיוון שדמותה יותר צופה פסיבית באירועים שמשנים את חייה. למרות שכמה נשים מגיעות עם טענות להתעללות נגד הנרי, דבר שמתגלה בפומבי, אן שותקת ומתסכלת מהצד באופן מתסכל. היא לא מפותחת וחסרת שימוש – רק כלי המניע את מעשיו של הנרי ומניע את העלילה קדימה ללא רגע אחד של התמקדות בפנימיות שלה. האם הטענות מייאשות אותה? האם היא מרגישה שאין לה מוצא ממערכת היחסים שלה עם הנרי? הכל לא ברור, מכיוון שיש מעט זמן לבלות איתה. כל מערכת היחסים של אן עם הנרי מוגדרת על ידי שיר שחוזר על עצמו – שוב ושוב – כיצד הם אוהבים אחד את האחרת, לפני שהעלילה אחת מושלכת ומגיעה חדשה.

קשה לצייר את הפרמטרים של מערכת היחסים שלהם כאשר כל מה שקשור אליה נראה דרך עדשת התהילה. זה ההפך מהסרט "כוכב נולד", שהיו לו רעיונות דומים על תעשיית הבידור, אך העלו את המתח והדרמה של הדמויות בתפקידים הראשיים על ידי הסתכלות פנימה, אפילו שההשפעה של פעולותיהם הציבוריות נותרה חלק חשוב בסיפור. "אנט" נראה כל כך עסוק במלודרמה, כך שחבל שלא מפרטים טוב יותר כמה חוטי עלילה נוספים שמוצגים לאורך הסרט. אבל המסר שלו, על השטחיות הנוראה של התהילה והאלימות, השליטה והכוח שאנשים מפעילים, מסתבך עד הסוף, ומטופל בבלבול גדול מדי מכדי להיות אפקטיבי באמת.

למרות הביקורת המובהקת שלו על התהילה והקנאה הגואה של הנרי באן, הסרט נטול תסריט רב-שכבתי. העלילה מתפתחת, אבל למרות שזה מוזר ונאה כדי להמשיך לצפות, היא מגוחכת מדי מכדי להתייחס אליה ברצינות. דרייבר עושה עבודה נהדרת בדמותו של קומיקאי לא מצחיק, וכעסו ואלימותו מבעבעים, כשהנרי הופך להיות יותר ויותר לא נעים. המשחק שלו שופע אינטנסיביות, אבל אפילו זה לא מספיק כדי להתגבר על התסריט המופרך והביצוע הבלתי מגובש. "אנט" הוא סרט עשיר ויזואלית ושאפתני, אבל הוא גם מתסכל, ראוותני ושטוח רגשית.

"אנט | Annette" – עכשיו בבתי הקולנוע.