.
בבימויו של מארק מילוד ומתסריט מאת סת' רייס ו-ויל טרייסי, "התפריט" הוא סאטירה אפלה ומפותלת, שתשאיר את החיך שלכם מרוצה, אך מחיוך ולא טעמים. בעלילה מלאת טוויסטים שאפתניים, שמרבית הצופים לא יצפו להם, "התפריט" הוא מנה שמומלצת להגיש לצד צפייה אינטנסיבית. עם משחק נהדר, אם כי מטריד, של רייף פיינס, קומדיית האימה האפלה נוקטת באופן חד ודוקרני בחקר מעמדות, תעשיית השירות והדרכים שבהן העשירים הורסים כמעט הכל.

"התפריט" נפתח עם מרגו (אניה טיילור-ג'וי) ו-טיילר (ניקולס הולט) שעולים על סירה לאי שבו נמצאת מסעדת חמישה כוכבים, הות'ורן, המנוהלת על ידי השף סלוויק (פיינס) והעוזרת שלו, אלזה (הונג צ'או). הזוג, יחד עם כוכב הקולנוע מן העבר, סנובי (ג'ון לגוויזאמו) ועוזרתו (איימי קאררו), החבר'ה העשירים (ארתורו קסטרו, רוב יאנג, מארק סנט סיר), הלקוחות הנאמנים של מסעדת הות'ורן (ג'ודית לייט, ריד בירני), ומבקרת האוכל ליליאן בלום (ג'אנט מקטיר) והעורך שלה (פול אדלשטיין) – נמצאים בסעודת חייהם. מה שמתחיל כערב של אוכל משובח ואוכל כאמנות קונספטואלית הופך למבחן מוזר ומפחיד.

צפו לבלתי צפוי בסרט "התפריט". הסרט מפתיע בכל צעד ושעל, עד כדי כך שמתחילים לחשוד שהסיפור יכול ללכת למספר כיוונים ועדיין להיות הגיוני. כפרשנות חברתית נושכת על האליטה העשירה והצורך שלה לצרוך ולקחת הכל לעצמה – לא משנה מה הנושא, כולל פרנסתם ושמחתם של עובדי השירות – הסרט היה יכול להעמיק יותר. עם זאת, עדיין יש הרבה הומור אפל ואימה מעורבים כדי להעביר את הנקודה שלו מבלי להיות כבד מדי. לכוח ולעושר יש השפעה על אמנות, וסלוויק מעיר על ההיסטוריה של המזון וכיצד הוא מחלק את הפער בין המעמדות. כיום, כשף מכובד, סלוויק התחיל צנוע. אבל רק כשהחל לגבות אלפי דולרים עבור חווית האוכל, הוא נחגג כאחד הגדולים בתעשיית המזון. העשירים יכולים ליצור או לשבור אמנות ובו זמנית לשאוב את החיים מהאמן, וסלוויק יודע זאת ממקור ראשון. הסרט מצביע בחוכמה על כל זה דרך הסיפורים שסלוויק מספר לקראת כל מנה.

מעבר לפרשנות על עושר ואמנות, "התפריט" מותח ביקורת גם על פודי'ז, כפי שקובע סלוויק, כיוון שהם הרסו את מה שהוא עושה. השף מביא לדוגמה את טיילר, ואומור לו שהוא מחשיב את עבודתו כלעג. הבמאי מחדיר לסרט הרבה סגנוניות צבעונית, ולמרות שהסרט רק לעתים רחוקות זז מהלוקיישן המרכזי, הוא נותר מרתק כשהקהל ממתין בנשימה עצורה כדי לגלות מה יקרה בהמשך. עיצוב ההפקה והתפאורה של איתן טובמן ו-גרטשן גאטוסו, בהתאמה, הוא ללא דופי, ומציגים את הפאר של חווית האוכל המשובחת ובו זמנית יוצרים בה תחושה מאיימת. הפסקול של קולין סטטסון מפחיד, מה שמוסיף לסביבה המטרידה ולאי הנוחות שהדמויות חשות לאורך כל הדרך. עם זאת, הסרט לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, ומלא בלא מעט רגעים מצחיקים ואפלוליים. לשם כך, "התפריט" מרתק באמצעות ההומור השנון שלו ומחריד בו-זמנית.

פיינס מפחיד בתור השף סלוויק – חמור סבר, לא נכנע וחסר הומור. בתור סלוויק, השחקן שומר על שליטה על הבעות פניו, ורק מאפשר לדמותו לתת עווית קטנה בפנים כאשר הוא מדבר עם מרגו של טיילור-ג'וי, מישהי שהוא מזהה כלא שייכת להות'ורן, כמו האחרים. פיינס נוקשה לכל אורכו, אבל נרגע כאשר סלוויק מוצא תחושת שמחה בהכנת מנה ספציפית בהמשך הסרט. טיילור-ג'וי טובה באותה מידה, היא מחדירת למרגו תחושה של מודעות מוגברת, והרקע שלה לדמות מאפשר לה להבין עד כמה החוויה מגוחכת, כמו גם את הלך הרוח של סלוויק. הולט בתור טיילר לא מודע למציאות ומפונפן, לכאורה 'נחמד', אם נרגש יתר על המידה, פודי ברמ"ח איבריו, עד שהוא חושף מי הוא באמת, והולט פוסע היטב על הגבול הדק הזה.

גם שאר שחקני המשנה פנטסטיים, מתעלמים אחד מהאחר בצורה מופלאה, אם כי צ'או בתור אלזה בולטת ביניהם – יש לה נוכחות שולטת והצופים מבינים במהירות מה מניע אותה. עם תסריט חזק, צוות שחקנים יוצא דופן ובימוי מהודק, יש לטרוף את "התפריט" בביס שלם. לקהל הצופים אולי לא יהיה הרבה תיאבון אחרי הצפייה בסרט, אבל החוויה, תהיה כזו שלא תחליק בגרון בכזו מהירות.

"התפריט | The Menu" – עכשיו בבתי הקולנוע.