דו"ח המבקר ירמי עמיר / הצגת בכורה

★★★★★

הגיבורים של חנוך לוין חולמים על אהבה, שתחלץ אותם מהבדידות, משוועים לכמה רגעים של אושר, שיחלצו אותם מהאומללות. לוין כתב קומדיה שנונה על אהבה, על אכזבה ועל מה שביניהן, ועל אנשים שמחמיצים את החיים.

על שופט, שמאוהב עד טירוף בזמרת ברים מהוללת, שמופיעה בריביירה הצרפתית, אבל מתברר, שהיא בכלל לא זמרת ולא ריביירה, אלא מלצרית בבית קפה בשכונה. גם השופט אינו שופט, אלא אחד ששפט פעם בתחרות מלכת יופי שכונתית. ומסביב מכרכרים – מחזריה הצעירים של הגברת, דמויות גרוטסקיות, שחיות בין פנטזיה למציאות. כל החומרים הנכונים על יצורים טראגיים, שמהם עושים קומדיות.

אבל ההצגה שביימה מירי לזר היתה הכל חוץ מקומדיה. (לעומת הגירסה הקודמת, שהועלתה לפני כמה שנים בקאמרי, שהיתה ממש פנינה). הגיבורים של חנוך לוין עייפים מהחיים, זה לא אומר שההצגה צריכה להיות מעייפת. הבימוי האגרסיבי לעיתים רק פגע באיכות הטקסט.

גם המשחק לא המריא לגבהים מלבד עמי סמולרצ'יק בתפקיד הגבר הקטן, האומלל והכנוע, ומאיה מעוז, אשתו הדורסנית ואחוזת התזזית, שהכניסה רוח חיים להצגה. שתי דמויות חנוך לוויניות אופייניות, מוחצנות ועשויות היטב. יחד עם זאת כדאי שסמולרצ'יק יפרוץ את הסטריאוטיפ שמאפיין את הדמויות הדקיקות שהוא מגלם, ויגלה גם צדדים אחרים באישיותו הבימתית.

בן יוסיפוביץ', בתפקיד הראשי של השופט, אומנם ניסה להיות יצירתי ומגוון, אבל דמותו השתלבה בעייפות הכללית, ששרתה על ההצגה. אותי הוא לא שיכנע, שהוא באמת מאוהב בזמרת. ואולי הסיבה היא ביעל לבנטל, בתפקיד הזמרת, שנשמעה מונוטונית לאורך כל העלילה, לא סקסית, לא מושכת, לא מעניינת, לא אחת להתאהב בה. ואפילו לא מצחיקה כפי שהיא יודעת להצחיק.

הטקסט המבריק והאירוני של חנוך לוין נשאר, אבל הקסם החנוך לווניני הלך לאיבוד בהצגה – וחבל. המוזיקה של אוהד חיטמן שיפרה במעט את האווירה, אבל גם הנוכחות שלה לא היתה מרשימה. "הרטיטי את ליבי" לא הרטיטה את ליבי.